בדרכים שונות חדרה ההשכלה לעיר היהודית. הסוחרים, שנסעו בענייניהם לערי גרמניה ואוסטריה, הביאו אתם בשובם את הידיעות על השינויים באורחות חייהם של יהודי מרכז אירופה. מלבד הסחורות החלו להגיע מהמערב עיתונים, במות ספרותיות וספרים בעברית ובגרמנית ואתם -רוחות חדשים מאירופה. גם חניכי אוניברסיטאות של אירופה המערבית, מורים ורופאים יהודים, שהתיישבו ופעלו בקרקוב, הדגימו אורחות חיים חדשים.
תרמו לכך גם שלטונות הרפובליקה הקרקובית (1815-1846) אשר העניקו זכויות מיוחדות בתחום הכלכלה והמגורים ליהודים הקרובים לתרבות האירופאית, וחייבו את המועמדים לנישואים להוכיח את ידיעתם בשפה הפולנית או הגרמנית בכתב ובעל פה.
מלמדי "החדרים" נרדפו. השלטונות תכננו להקים בית ספר לילדי ישראל בעיר, וזה הוקם בשנת 1830, ומקום מושבו היה בבית העיריה של קז'ימייז'. בית הספר החל להתפתח רק כאהרון-אדולף לויצקי מונה למנהלו. לויצקי (1864-1797) היה יליד ראדום ולמד באוניברסיטאות של וורשה ושל קרקוב. בתחילה השתדל להשיג כהונת מרצה בספרות באוניברסיטת קרקוב; כשלא זכה בה, עיבד תכנית לימודים לבית הספר לילדי ישראל במקום, וקיבל את ניהולו. הוא היה פולונופיל נלהב, פרסם חוברת, המבליטה את הקירבה בין היהודים לפולנים וחוברת על נושאים פדגוגיים. כתב גם שירים סאטיריים בפולנית וגרמנית.
מלבד המקצועות הרגילים לבתי הספר היסודיים־הממלכתיים, נלמדו בבית ספרו של לויצקי, אף כי במידות מזעיריות, מקרא, פירושים לתורה, דקדוק עברי. בשנת 1835/6 היה מספר הלומדים במוסד 78 תלמידים ותלמידות, וכעשור מאוחר יותר, בשנת הלימודים 1846/7, הגיע המספר ל־291. חלק מבוגרי בית הספר הזה המשיכו בלימודיהם. בשנת 1851/2 למדו 40 נערים יהודיים בגימנסיות של קרקוב ו־14 בבית הספר הריאלי. בשנת 1873 למדו 105 יהודים בגימנסיות ו־69 בבית הספר הריאלי־טכני. 17 – למדו בסמינר למורות. בשנת 1869 הגיע אחוז היהודים בין לומדי המשפטים באוניברסיטה של קרקוב ל־13.3% ול־7.3% בין לומדי רפואה.
לאחר מותו של לויצקי, הצליח הרב ר' שמעון סופר להעביר את הנהלת בית הספר לידי המורה מרדכי וינטר, איש דתי, מזכיר הרבנות בעיר. הנאורים בקרקוב פתחו במאבק נגד המינוי הזה, בטענם שוינטר, איש מורביה, אינו מכיר את השפה הפולנית, ולכן אינו מתאים לתפקיד מנהל בבית ספר בקרקוב, והם הצליחו להדיח אותו ממשרתו. אמנם, המודח ניסה להקים בית ספר מתחרה, בעל תכנית לימודים נרחבת במקצועות היהדות, אך מוסדו לא האריך ימים.
מאיר בוסאק, בין צללי העיר