קרקוב, העיר השלישית בגודלה בפולין, היא מן העתיקות שבערי פולין ומרכז תרבותי ואינטלקטואלי זה מאות בשנים.

קרקוב התאפיינה ברב גוניות מיוחדת במינה ובקשרים יוצאי דופן עם האוכלוסייה הפולנית המקומית. קהילת יהודי קרקוב ידעה תקופות של יצירה רוחנית ותרבותית שהייתה בהן למרכז היהודי החשוב באירופה, אך גם שנות רדיפה ומצוקה עצומה.

כבר במאה ה- 10 התיישבו בקרקוב כמה סוחרים יהודים. אך רק במאה ה- 13 הם קיבלו פריווילגיה (זכות) כללית אשר התירה להם לשבת בעיר. כמאה שנה לאחר מכן, אישר את הפריווילגיה המלך קז'ימייז' הגדול. שלא כמו בשנים הראשונות להתיישבות היהודים בקרקוב, היו שנות מלכותו של המלך קז'ימייז' הגדול תקופת עדנה ליהודי פולין כולה, ובכללם ליהודי קרקוב. במאה ה- 15 גברו הפגיעות הפיזיות ביהודים, הן מצד הסטודנטים של האוניברסיטה היגלונית והן מצד הכנסייה, שדרשה לשנות את מעמדם החוקי של היהודים. הפגיעות הגיעו לשיאן בשנת 1495, כאשר בעקבות שרפה שפרצה בעיר, גורשו היהודים מקרקוב. המגורשים התיישבו ברובע היהודי שבעיר קז'ימייז' (לימים שכונה בתוך קרקוב). בתוך שנים ספורות העיר הפכה מרכז יהודי חשוב.

תור הזהב:

המאה ה- 16 נחשבת לתור הזהב ליהודי קז'ימייז', ולתקופת זוהר בהיסטוריה הכללית של פולין ובקורותיה של קרקוב בירתה. קרקוב הייתה למרכז תורה ותרבות יהודית לכל קהילות ישראל. הקהילה היהודית בעיר זכתה לשגשוג כלכלי, הוקמו בה בתי כנסת, ישיבות ומוסדות ציבור אחרים, והיא הייתה מוקד משיכה לתלמידי חכמים רבים (למשל, רבי משה איסרליש, מגדולי הפוסקים). הקהילה היהודית בקרקוב זכתה לאוטונומיה כמעט מוחלטת בניהול חייה הפנימיים, והיא שתיווכה בין הציבור היהודי לבין השלטונות. מרבית יהודי קרקוב עסקו במסחר ובבנקאות, ופרסו את עסקיהם מעבר לגבולות קז'ימייז' – אל קרקוב.

בסוף המאה ה- 17 הוחמר שוב מצבם של יהודי קרקוב הן בשל אי היציבות הפוליטית, הן בשל מגפה שגבתה מאות קורבנות והן בשל החרפת מאבק הנוצרים ביהודים. כמו כן נחלש כוחם של הקהילה היהודית ושל הממסד הדתי משום שרבתה בהם השחיתות.

חלוקת פולין ויהודי קרקוב:

בסוף המאה ה- 18 איבדה פולין את עצמאותה וחולקה בין שלוש המעצמות האזוריות: רוסיה, פרוסיה, והקיסרות האוסטרו הונגרית. חרף מאבקם של הפולנים, אליהם הצטרפו עשרות יהודים, סופחה קרקוב לקיסרות האוסטרו-הונגרית. הקיסרות הביאה תהליכי מודרניזציה וגרמניזציה לתושבי קרקוב. השפעת העולם המערבי גברה. חומות העיר קרקוב, שלמעשה הפרידו בין העיר האסורה ליהודים לבין קז'ימייז' שבה ישבו יהודים רבים, נהרסו, ובמקומן ניטע גן – ה"פלאנטי". הקיסרות הסירה חלק מהמגבלות ההיסטוריות על היהודים, ודרשה מהם להתערות בסביבתם.

יהודים מעטים בקרקוב נטו להתבוללות של ממש, אך רבים התקרבו לתרבות הכללית והתפלגו בין הנוטים לתרבות הגרמנית ובין הדוגלים בתרבות הפולנית. ככלל היו מרבית יהודי קרקוב דתיים באורח חייהם והתאפיינו בנאמנות לקיסר האוסטרי בד בבד עם פטריוטיות פולנית.

יהודי קרקוב בין שתי מלחמות עולם (1939-1918):

המצב הכלכלי והפוליטי של יהודי קרקוב

בשנת 1918 זכתה פולין בעצמאות. בגבולותיה החדשים של פולין ישבו מעל 3 מיליון יהודים, כ- 10% מכלל האוכלוסייה. רוב היהודים ישבו בערים (מעל 76%), ומיעוטם ישבו בכפרים (כ- 24%). לעומתם הייתה האוכלוסייה הפולנית כפרית בעיקרה. בקרקוב ישבו בשנת 1931 כ- 56 אלף יהודים, מעל 24% מכלל תושבי העיר. כשנתיים לאחר מלחה"ע הראשונה, בשנות העשרים, התגבר הציבור היהודי על קשייו הכלכליים ונחלץ מהמשבר.  אך בשנות ה- 30 הגיע המשבר הכלכלי העולמי גם לקרקוב. מצוקתם של היהודים גברה הן מבחינה כלכלית והן בשל יחסה האנטישמי של האוכלוסייה הפולנית כלפיו. כמו כן, העולם היהודי סער ממאבקים פוליטיים פנימיים. התנועות היו חלוקות ביניהן בשאלות כגון היחס לדת היהודית, לציונות ולסוציאליזם, השפה שבה ידברו (יידיש, עברית או פולנית), הקשר למסורת היהודית, לא"י, לפולין ועוד. כל תנועה הקימה לעצמה מערכת חינוך משלה, שנתמכה על פי רוב בתנועת נוער, בעיתונים אידיאולוגיים ובארגונים אחרים.

חינוך ותרבות

מוסדות החינוך הדתי היו: "חדרים" לילדים, ישיבות, קלויזים, "תלמוד תורה", "בית יעקב", בית הספר של תנועת המזרחי – "תחכמוני" – שילוב בין לימודי קודש לחול.

החינוך הציוני ייסד את הגימנסיה העברית (1908), מטרתו הייתה להנחיל לתלמידיו את התרבות היהודית עם הכרת תרבות העולם.

על אף מערכת החינוך המסועפת שהוקמה בקרקוב, נשלחו מרבית הילדים היהודים לבתי ספר ממלכתיים פולניים כי לא יכלו לעמוד בתשלום לבתי הספר הפרטיים. חלק מהיהודים שלמדו בבתי ספר פולניים נתקלו באנטישמיות של ממש.

יהודי קרקוב היו פעילים אף בתחומי ספורט שונים (הקמת "מכבי", 1909). בקרקוב אף הודפס עיתונים ציוניים. אנשי רוח יהודים ופולנים נהגו להיפגש בבתי קפה, וציירים ומשוררים תיעדו ביצירותיהם את חיי היהודים. אחד המשוררים הבולטים היה מרדכי גבירטיג, נגר במקצועו, שחיבר שירים ופזמונים עממיים רבים, והם נתחבבו על זמרי הרחוב.

שנות ההתדרדרות:

בשנת 1935 נפטר מנהיג פולין, המרשל פילסודסקי. עם מותו חזרה אי היציבות הפוליטית לפולין, ומצבם של היהודים הלך והתדרדר במהירות. המשטר החדש פרסם צווים נגד היהודים, ומשנת 1936 נחקקו בפעם הראשונה חוקים אנטישמיים של ממש. חרם כלכלי על עסקים יהודיים נהיה לשגרה, ופרעות ביהודים – לאירוע יום-יומי.

שנות ה- 30 המאוחרות עמדו בסימן מעשי אנטישמיות הולכים וגוברים. על היהודים הוטלו מסים כבדים, והממשל הפולני פתח בהליכים לביטול השחיטה הכשרה בנימוק שהיא אינה הומנית. האווירה הכללית ברחוב עודדה התנכלויות ליהודים, שבאו לידי ביטוי בכרזות, בהכאת עוברי אורח ובפוגרומים ברחבי פולין. בשנת 1936 זועזע הציבור היהודי מפוגרום אכזרי שהתרחש בעיירה פשיטיק. פוגרום זה היה אחד מני רבים והביא לתחושה שיהודי פולין בסכנה.

היו שחשו בהתדרדרות המצב ושאפו לעזוב את פולין. רובם היו בני נוער. לעומתם היו בני נוער אחרים עסוקים בחיי היום-יום שלהם.