אלה השתייכה לדור שחווה ילדות מאושרת בקרקוב, עיר הולדתה, אך חוותה גם את הנסיון האכזר של השואה, בה נספו הוריה. בגטו, בזכות היותה בוגרת ארבע שנות לימוד בתיכון, הצטרפה לקורס לאחיות ועבדה בבית חולים. מאוחר יותר עבדה בבית החרושת "אופטימה", שהוסב למפעל לתיקון מדים של חיילי הצבא הגרמני. שם נפגשנו, ושם נולדה הידידות שעמדה במבחן הזמן לאורך כל השנים, עד מותה. לעתים אני מהרהרת בעוצמת הידידות ושותפות הגורל שנולדו באותן שנים אפלות. מהן שאבנו כוחות לשרוד, להתחלק, להתמודד, וזאת למרות שהתקווה והסיכוי לנצח את המוות היו קלושים.
עם חיסולו של גטו קרקוב הוכנסנו יחד למחנה הריכוז בפלשוב, ושם היינו עדים למעשים המזוויעים והאכזריים של מפקד המחנה, אמון גאת. יחד הגענו לרמפה של בירקנאו, לאין ספור סלקציות. ראינו את העשן. אנשים שעמדו לידינו נעלמו. אני זוכרת את המקלחת הראשונה. עמדנו ערומות, וקיבלנו פקודה למסור את כל דברי הערך. היתה לי טבעת שבשום אופן לא יכולתי להורידה מאצבעי. השומרת הנאצית הבחינה בטבעת והתחילה למשוך את ידי, שהיתה בסכנת שבירה. אלה באה לעזרתי – בעזרת פיסת סבון החליקה הטבעת מאצבעי, והשומרת שחררה את אחיזתה מידי. הובילו אותנו לצריפים ששימשו פעם סוסים. שכבנו רעבות וחולות על מדפי עץ, בצפיפות איומה, מלאי כינים, חולדות מתרוצצות סביבנו.
ב-17.1.1945 התקרב הצבא האדום לשערי אושוויץ. התקבלה פקודה לפנות את המחנה, וכך יצאנו לצעדת המוות בחורף הקשה, הרבה מעלות מתחת לאפס. צעדנו ללא הפסקה, ביום ובלילה. צללי אדם. מותירים מאחורינו גוויות של אסירים שנורו בידי הגרמנים. כך הגנו, אלה ואני, לפסי הרכבת במחנה הנשים רבנסבריק. לגופנו מדי אסירים דקים, שלא הגנו עלינו מפני הקור המקפיא. סיכויינו לשרוד הלכו והצטמצמו. רבסנבריק היה המחנה הקשה מכולם. אך נגד כל הסיכויים – שרדנו. הועברנו שוב. הפעם למחנה הריכוז נוישטדט-גלוואה, ששכן בעיירה פסטורלית נטועה בטבע יפיפה. שוב נאלצנו להתמודד עם מפקד סדיסט שתלה אסירים בשל כל מעשה פעוט. גווענו מרעב, שלשולים, זיהומים ובעיקר חולשה.
ב-2.5.1945, ביום אביב שטוף שמש, התחולל הנס. כאשר חיכינו במסדר לקערת מרק, ברח הצוות הגרמני, וברחבי המחנה נשמעה צעקה: "אנחנו חופשיות". אכן השחרור הגיע ואתו השאלה: מה עושים? כיצד מתארגנים? כיצד מתחברים חזרה לחברה האנושית אחרי ניתוק של של שנים.
קבוצת נשים, ביניהן אמי ואלה, רצינו לחזור לקרקוב, בתקווה שמישהו מבני משפחתנו שרד. בכאוס שנוצר נכנסתי לבית של גרמנים שברחו כשהצבא האדום התקרב. לקחתי עגלת איכרים, אלה ואני העלנו לעגלה את אמי, ואת שתי האחריות מרילקה פרבר פסט והלה פרבר, שלא היו מסוגלות ללכת. אלה ואני סחבנו את העגלה ודאגנו לכל, למרותכ ל הסכנות והמכשולים. אחרי הרפתקאות רבות, ובזכות אומץ ותושיה, הצלחנו להגיע לקרקוב אחרי חודש בדרכים.
מהר מאד נגוזו האשליות והחלומות. איש לא חזר. שוב נאלצנו להסתדר בכוחות עצמנו. מצאנו מקלט בביתה של גברת לורה פינסטר, אשה מדהימה ואצילה, בעלת מאפיה שהפכה את ביתה למקלט חם לניצולי שואה שחזרו מהתופת. גברת פינסטר לקחה על לעצמה לספק לכולם מצרכים בסיסים, ארגנה מזרונים, דאגה לצלחת מרק חם, והמקום הפך מרכז לכל מי שחיפש שריד ממשפחתו.
היינו שקועות במאמץ להתחיל פרק חדש בחיינו. בחירת כיוון, דרך, לימודים, מקום בעולם. אלה החליטה לעזוב את פולין. היא הצטרפה למחנה הפליטים גייליגן, על גבול גרמניה-שוויץ. שם התחתנה עם יג'יק (גרשון) ודרך קפריסין עלו ארצה. הקשר בינינו לא ניתק. כאשר עליתי ארצה עם אמי ובעלה דוד, מניצולי רשימת שינדלר, הצעדים הראשונים במולדת החדשה הובילו לדירתה של אלה בחיפה. היא התגוררה בבית ערבי נטוש ובו ארבע חדרים וארבע משפחות, שחלקו מטבח ושרותים, אך תמיד היה בו מקום לחברים שעדיין לא הסתדרו.
בארץ עבדה אלה כאחות, וגרשון עבד ב"מקורות". עם צאתם לגמלאות המשיכו בני הזוג לעסוק בפעילותם הרגילה. אלה עברה לא מעט משברים ומצוקות, אך לא נכנעה. השתדלה להתגבר על כל הקשיים שהחיים לא חסכו ממנה. אלה העדיפה שלא להעלות זכרונות על העבר הקשה, לא למסור עדות. זאת אחת הסיבות שבשלן החלטתי להשאיר למשפחתה עדות על מאבקה לשרוד ועל הצמתים והתחנות בחייה.
שושנה אדלר