הבית בו גרנו היה בית פינתי גדול, בעל שתי קומות ושתי כניסות, ומבנה נוסף הסוגר את החצר מעברה השני. הבית היה בבעלות משפחת דיאמנט, אשר נחשבו לאנשים אמידים. הבת נישאה לגינציג והאח דיאמנט, רווק זקן גר אתם יחד. לצורך ניהול עניני הבית נשכרו על ידם שרותיו של מר קושצ'וב, לגיוניסט לשעבר, אדם קשוח במיוחד. דיירי הבית היו לרוב קשי יום, בעלי מלאכה וסוחרים קטנים, ולרוב התקשו לגייס כסף לתשלום שכר דירה, ורק קושצ'וב זה היה מסוגל לסחוט (באיומים) את המגיע. בהיותי נער הסתובבתי בתוך הבית, הייתי מציץ לכל הדירות והכרתי כמעט את כל הדיירים.
עד היום זכורות לי המשפחות שגרו בבית, ואלה דיירי הקומה השניה: שידלוף, אשר חבש קולפק בשבתות, והתגורר עם בנותיו התופרות ושני בניו; מר קופל , שעסק בסחר במטבע זר ב"בורסה", עם בנו יוינה "פירולקה" שהצטיין כשחמטאי מבריק; הנוצרי גדובסקי, שהיה פועל רכבת ונשא את הדגל האדום של מפלגתו, פ.פ.ס., בראש תהלוכת אחד במאי. מנשביץ, יהודי דתי בעל הדרת פנים וזקן שחור ארוך, התגורר בבית עם שמונה בנותיו (שחפפו את שערותיהן כל ערב שבת בנפט, והריח החריף התפשט למרחקים); ויינרב הג'ינג'י, הסרבר (קייטרינג); נכהאוזר השען; בדר הסנדלר עם אשתו המתגנדרת; היילמן – סגפן ופרוש, שנחשב לאדם רוחני ומלומד; לוסטגרטן מנדל הפחח ואשתו שיינדל, שהיתה אחות אבי.
בקומה הראשונה, הקומה שלנו, בנוסף לבעל הבית גינציג שדירתו היתה גדולה ומרווחת, גרנו אנו, ההורים אסתר ודוד נתן והילדים פרניה, יאן ואנוכי. סמוך לדירתנו היתה דירתם של קיבה וקיילה פרטיג ובנם יעקב – הם היו אופים בביתם דברי מאפה – בייגלך, עוגיות ביצים (אייער קיכלעך) – ומוכרים אותם בבתים מתוך סלסלות קלועות כרוכלים. באותה קומה התגוררו גם ראוך השתקן, שסחר בתבואה בקלפז' וחתנו היה עושה תיקים מעור, יחד עם בנו ווק, גבה קומה ורזה, שחלם להיות שחקן תיאטרון ואף עשה צעדים ראשונים על בימת התאטרון ברחוב בוכנסקה 7, והבת קרולה שהיתה בת גילי והיתה רודפת ומפתה בנים מצעירותה. באותו אגף היה גם בית המלאכה לחייטות של אבי שבו הועסקו 4-8 פועלים, ובסמוך לו גרה סבתי חנה ביילה בחדר בודד ששכרו עבורה הורי, כאשר הדוד והדודה גוטפרוינד ירדו מנכסיהם ונושלו מדירתם המרווחת בזבלוצ'ה.
באגף השני באותה קומה התגוררה משפחת רוגובסקי הנוצרית, ולה התאומים בני גילי, טדק ואירנה. מדי שנה בחג המולד הייתי נכנס אליהם לראות את עץ האשוח המקושט. לידם גרה משפחת בלט שהתפרנסה מגזירת עור לתפירת נעליים, יחד עם בתם סטפה שסיימה את ביה"ס העברי והמשיכה בלימודי משפטים, בתם יהודית ובנם אפרים – הלא הוא חברי הקרוב והיקר מילדות. יחד גדלנו, יחד שחקנו, יחד הלכנו לבית הספר, ויחד סיימנו את חוק לימודנו התיכוניים. מעבר לקיר גרה משפחת בלומנקרנץ שבבעלותה היתה חנות למוצרי רקמה, ויחד עמם גר בנם משה, שכינויו היה מוינע-קוזה ועבד כשוליה אצל פרוון, ולאחר שרכש מקצוע הפרוונות התיישב בגדיניה שלחוף הים הבלטי ועשה חיל. אחותו פרידקה עלתה לארץ ישראל כחלוצה.
במרפסת התגוררו: משפחת שנהרץ, חייט נשים מסכן ושני גיסיו בורנשטיין מז'ילונקי שליד קרקוב; משפחת וג, בעלי חנות מכולת והורים לבן חרש-אילם, מנס; בירנר הזקן והנרגן שחלון דירתו פנה אל חצר הבית ולא פעם נרטבנו מסילוני המים ששפך עלינו כדי לגרשנו מהחצר ולא פעם שברנו בשוגג את שמשת חלונו בכדורגל עשוי סמרטטוטים בו שחקנו להנאתנו; הסנדלר שידלו (נוצרי) שלא מש משרפרפו, שפוף ושוקד על עבודתו יומם ולילה ויצא לו מוניטין בכל האזור. עליו היו אומרים כי ידע להפוך נעליים בלויות וקרועות ל"כמעט" חדשות. איש טוב לב שהיה משתכר מזמן לזמן, אהב ילדים והיה מחלק ממתקים לכולם. הוא עצמו היה אלמן וחשוך ילדים.
מנדלבאום האדמוני, בעל הכרס, היה מבוני הסוכה המרכזית השנתית. הסוכה שהוקמה בחצר, עוטרה שרשראות צבעוניים, גשרים מנייר עם ערמונים ונשרים עשויים מביצים שרוקנו מתוכנן בצורה אומנותית והודבקו זו לזו בלכה אדומה. בנוסף לסוכה זו עמדו בחצר עוד שתי סוכות: האחת של משפחת שידלוף והשניה של בעלי מלאכה, בניו של מנדלבאום הזקן היו בעלי גוף וחזקים, ועליהם סופר שכל שנה, בהתחדש המהומות האנטישמיות באוניברסיטה, היו יוצאים להגנת הסטודנטים היהודים והפליאו מכות בפורעים, יחד עם בני גלזמן – הסבלים מרחוב יוזפה.
פוירשטיין היה שמש בבית הכנסת, בעל הדרת פנים וזקן מטופח. הוא היה אביה של גב' בלט, אמו של אפריים חברי. כאשר משפחת בלט חזרה מפלשתינה אחרי 10 חודשים, היא מצאה אכסניה זמנית, שנמשכה כשנה, אצל הפוירשטנים. בשכנותם גרה משפחת קיידאס הנוצרית. אב המשפחה, שחום עור ובעל שפם שחור גדול, דמה לצועני, והיה בעל עגלה רתומה לסוס כחוש להובלת חומרי בנין. ממול גרה משפחת מרכלבסקי בעלי המעגליה; שני הבנים היו גנבים מועדים, ופעם פרצו בלילה לבית המלאכה של אבי וגנבו מספר חליפות מוכנות למסירה. בפינה חשוכה על ידם גר אדם נכה עם קביים מעץ, אשר לא דיבר עם איש.
במבנה שבחצר היה בית מלאכה לשלטים, בבעלות מר שפסמכר, אשר את עבודתו הכין בחצר. הוא היה פורש בד או קרשים ארוכים לאורך קיר המבנה, מורח צבע התשתית המסריח, ועליו באותיות קידוש לבנה היה כותב את שם המפעל או בעל החנות. במדרגות עקומות ורעועות מעץ אפשר היה לטפס לקומה השניה, שם גרה משפחת מט. אבי המשפחה שימש דיין בבית הדין הרבני והם היו עניים מאד. מולם התגוררה משפחת דינר, שעסקה במריטת עופות ומכירתם. מקומה זו הובילו מדרגות רעועות אל עליית הגג, שם ניצבו לולי התרנגולות של משפחת דינר, ובשכנותם התרוצצו חתולים ועכברים. למטה, בקומת המרתף, גר מר קובלסקי, חצרן הבית והשומר, שהיה יוצא בתחתוניו לפתוח את שער הכניסה למאחרים שהגיעו אחרי השעה 10 בלילה.
באמצע החצר היתה באר ממנה שאבו מים כל דיירי הבית. רק בשנות השלושים הוכנסו מים זורמים לבית. אבי ומשפחת גינציג היו הראשונים שיזמו זאת. הם גם ראשונים התחברו לרשת הגז, לרשת החשמל, ובנו בשתי הדירות בתי שימוש מודרניים, כדי לא לרוץ לבתי השימוש המשותפים שהיו במרחק כמה עשרות מטרים. מתחת לבית והחצר היה מרתף, אליו הובילו מדרגות תלולות וחשוכות. במרתף היו תאים לאיחסון פחם ותפוחי אדמה, והיה זה מקום מושלם למשחקים לילדים.
מניתי את שמות השכנים אותם דליתי מנבכי זכרוני. לא את כולם אזכור. יהיה זה נר זכרון לאנשים ולעולם שהיה, ואיננו עוד.