בשנת 1919 הגענו לקרקוב ברכבת, לתחנה סגורה גדולה וענקית שראיתי לראשונה בחיי. אנשים נהרו מכל הכיוונים וסבלים עם עגלות עמוסות מפלסים את דרכם בין ההמון בקריאות אזהרה. ראשי הסתחרר עליי, לא ידעתי לאן לזרוק מבט קודם, על הרכבות המהירות העוברות בתחנה, על הקישוטים היפים, על קבוצת ילדים שיצאה בשירה, על הקצינים עתירי קישוטים בלתי מובנים לי ומאחוריהם משרתם הצמוד, על הגבירות לבושות פאר והדר ועל הגברים בתלבושת הלאומית, חובשים כובעים עם נוצה צבעונית בהם. ביציאה ניצב סדרן בעל מידות המטיל אימה ממש בפניו החמורות ששפם ענק מתמשך לכל רוחבן.
יצאנו מהתחנה שחזיתה מתארך לאין סוף כפי שזה היה נראה בעיניי וירדנו במדרגות המתמשכות לאורך כל החזית לרחבה ענקית. הרחבה מלאה בכרכרות רתומות לצמד סוסים בכל הצבעים, בשתי כרכרות כאלה הסתדרנו עם כל החפצים ויצאנו לקראת היעד הסופי. קריאות התפעלות גם מפי אחיותיי לא חסרו לאורך כל הדרך – הטראמוואי הראשון שנתקל בדרכנו, האוטומוביל, הבתים הגבוהים והמפוארים, הכנסיות שמגדליהן מתנשאים מעל, בתי הקפה שכבשו את המדרכות, חלונות הראווה הגדולים ובהם "נשים וגברים" מציגים את הסחורה, כל דבר חדש מתקבל בקריאות "תראו! תראו!". ועוד אנו תרים אחרי חידושים נוספים ולפתע פתאום עינינו רואות שלט באותיות שלנו וידענו, כי לרובע היהודי הגענו ונשמנו לרווחה – בין אחינו אנו.
עולם אחר – רחובות יותר צרים, בתים ישנים ונמוכים, אנשים בלבוש אחר, חנויות ללא פאר והדר. עוד רחוב ועוד רחוב ואנו עוצרים בחזית בית גדול – הבית ברחוב אויגוסטיאנסקה מספר 19. הבית היה בעל 4 קומות, הקומה העליונה הייתה חדשה שהוסיפו מעל הבית הישן. אנו גרנו בקומה הרביעית בדירה מרווחת לפי המושגים של אז דירה בת שלושה חדרים בנוסף למטבח גדול וחדרי שירותים.
החדר הראשון – חדר מגורים לכל דבר משמש כחדר אוכל, בקיר אשנב למטבח המאפשר הכנסת אוכל דרכו כדי לחסוך הליכה מסביב. ביום שימש לנו כחדר עבודה ובלילה נהפך לחדר שינה. החדר היה ארוך, ליד החלון משני צדדיו שתי מיטות. בתווך שולחן ארוך וגדול, ליד הקיר ארון עץ, רב קומות, רב דלתות, רב מגירות, ובחלק העליון דלתות עם זכוכית מלוטשת – בדולח, בשני הצדדים שלו שקעים ובהם פמוטים גדולים של כסף. וכל כולו מקושט מעשה אומנות – ממש אגדה. מאחורי דלת הכניסה עוד מיטה ובפינה התנור בנוי כולו מאריחים צבעוניים בגובה החדר. ומצד השני ספה ארוכה, אשר נפתחת ללילה ושימשה למיטה נוספת. החדר הבא היה הסלון, חדר שמור לשימוש מיוחד וכמו קבלת אורחים, ומאורעות משפחתיים, וחדר זה שימש גם את אבי ז"ל לשנון התורה בימי שבתות וחגים.
בפינה מאחורי הדלת מצד ימין הייתה ספה פינתית מרופדת בלוש ירוק ולפניה שולחן נמוך וקטן. באמצע החדר ניצב שולחן עשוי מהגוני כבד עם כיסאות בריפוד מתאים. השולחן מכוסה במפה מקושטת בעבודת יד מלאכת מחשבת ממשי טהור ומסביב לה חוטי זהב – מפה כבדה הייתה זאת. בפינה מול החלון ניצב בכל הדרו פסנתר-כנף שחור. החלון היה מכוסה בוילון לבן כבד השומר על האפלוליות של החדר המכובד הזה. מצד שמאל לכניסה נמצא "ארון הספרים". היה זה ארון ספרים עשוי מעץ מהגוני אדמדם, בחזית שלו שתי דלתות בכל הגובה. כל דלת מחולקת בסרגלי עץ במרחקים שווים ונוצרו מרובעים קטנים באמצע ומאורכים בצדדים ובאלה היו קבועות זכוכיות עבות מלוטשות, עם הדלקת האורות השתקפו בהן שלל צבעים נפלאים. הארון הכיל את הספרים הבסיסיים של היהדות החל מהתורה ועד הפוסקים האחרונים. כל הספרים בכריכה מאוחדת מעור חום-אדמדם ועל גב כל ספר באותיות זהב שם הספר. במדף העליון נמצאו ספרי התורה, נביאים וכתובים וספרי המשניות. במדף הראשי התלמוד הבבלי והירושלמי. יותר למטה היד החזקה של הרמב"ם, יורה דעה, שולחן-ערוך, ועוד ועוד.
במדף האחרון חומשים, סדרי תפילה, מחזורים ובהם הספר של אימא "מענה לשון" כתוב באידיש, אשר כל שבת אחרי הצהרים הייתה קוראת בו בקול בכייני ומרגש. הארון הזה היה היסוד של החיים בבית, באחד מדפי הספר "יורה דעה" בדף הפנימי רשם אבי ז"ל את קורות המשפחה ואת שורשיה. יודע אני היטב, כי אבי הגיע בשרשרת המשפחתית עד ל"נודע ביהודה", וזה האחרון העיד על עצמו שהוא מגזע דוד המלך. בדף הזה אבי גם רשם את שמות ילדיו, תאריך הלידה, כל פרטיו וציון דרכו בחיים. תמיד חשבתי כי הארון יעבור לרשותי מפני שהייתי הממונה על שמירתו וטיפולו כל השנים עד לעלייתי ארצה, אולם לא זכיתי לכך – הוא הושמד עם יהדות קרקוב כחלק ממנו.
חוץ מהשוער כל הדיירים היו יהודים, בעלי מלאכה, סוחרים, חזן אחד, מתווכים ועוד. יהודים אדוקים, שומרי מסורת וגם חילוניים. כל השבוע כל אחד היה טרוד בענייני פרנסה, אולם בשבתות ובחגים הבית היה הומה, המבוגרים יושבים במרפסות ומנהלים שיחות קולניות והילדים מרעישים בחצר. אבי לא התערב בין אנשים לשיחות חולין, כל זמן חופשי היה קודש לתורה או לפעילות ציבורית, והוא גם דאג שילדיו ינהגו כך. ראשית דרכו בבואנו לקרקוב הייתה למוסדות החינוך, מצא בית ספר מתאים לכל אחד ואותי הביא ל"חדר" המסורתי.
ברחוב וונגלסקה (רחוב הגחלים) שנקרא על שם המחסנים לממכר גחלים, בתוך דירה בקומת הקרקע היה החדר שהמשכתי בו את לימודי הקודש. אחרי חודשים מספר הייתי חייב לעבור לבית ספר רגיל מטעם השלטונות בהתאם לחוקים החדשים וכך נעשיתי תלמיד בבית ספר פולני בשעות הבוקר ובחור ישיבה באחר הצהרים. היה לי קשה בבית הספר, כי לא שלטתי בשפה הפולנית, עד כה למדתי בינזור בבית ספר גרמני, בבית דיברו אך אידיש ומאיפה לי לדעת פולנית? כמובן שפיגרתי אחרי הכיתה בקריאה ובכתיב והמורים הטילו עליי עונשים שבמשך הזמן פעלו גם לטובה. רוב העונשים היו לכתוב דפים שלמים מספר או ללמוד בע"פ ולדקלם מתוך הספר סיפורים שלמים, וע"י כך הכתב שלי השתפר מאד ודיברתי ביתר חופשיות בשפה שעד בואי לקרקוב הייתה לי כמעט זרה. אבל היא נשארה לי זרה לאורך כל שנות לימודיי וגם היא נשכחה ממני מהר מאד לאחר עלייתי ארצה, במשך כל השנים לאחר מכן לא השתמשתי בשפה הפולנית לא בדיבור ולא בקריאה.
הלימודים בקרקוב
בעברנו לקרקוב חידש אבי את פעילותו הציבורית והתמסר לה בכל לבו, הוא היה הרוח החיה בתוך המזרחי בקרקוב ושמש ראש הוועד כל השנים. היה גם חבר נשיאות המזרחי באזור והשתתף בכמה קונגרסים כציר התנועה. במשך שנים שמש גם כפרנס הקהילה היהודית בקרקוב. היה ממייסדי מוסד הצדקה הגדול ביותר בעיר "בית לחם", היה ממייסדיו של בית המדרש של המזרחי וכיהן כנשיא מראשיתו עד פרוץ מלחמת העולם השניה.
פאר יצירתו היה יסוד בית ספר המזרחי "חדר עברי" וגימנסיה "תחכמוני". לוח הקדשה למייסדי בית הספר העברי – מוצב כיום בבית כנסת הרמ"א כאשר נוסד בית הספר "חדר עברי" הייתי כמובן אחד מתלמידיו הראשונים. ליד בית הכנסת על-שם "רבי אייזיק" מעל מגרש צר הקימו מבנה של שתי קומות כאשר קיר בית הכנסת הגבוה משמש קיר חיצוני מצד ימין וקיר של בית ממול מצד שמאל.
את החלוקה בין הכיתות בנו מעץ, כאשר בחלק העליון קבעו חלונות להגברת התאורה. זו פעם ראשונה ישבנו על ספסלים מיוחדים לבית ספר בשתי שורות לפני שולחן המורה – ממש כמו בכל בית ספר ולא כמו ב"חדר" ליד שולחן ארוך משני צדדיו. זה היה החדר העברי הדתי הראשון בעיר, שלמדו בו לימודי קודש ולימודי חול גם יחד. הפעם נהפכו הזמנים, לפני הצהרים למדנו לימודי קודש ואחרי הצהרים לימודי חול. כאשר התפרסם שמו של בית הספר נהרו אליו הרבה מ"החדרים", אשר גם נעלמו במשך השנים מההווי היהודי. "החדר" היה מקור היהדות וממנו אור הגחלת העיר לעם בכל דרכו בגולה במשך מאות שנים, ובו ינק את תורתו ואת המסורת לקיומו.
ב"חדר עברי" התחלתי ללמוד את השפה העברית וספרנו הראשון נקרא "שפתנו" שנערך ע"י מורה לעברית בקרקוב בשם מייפילב. הספר נפתח בשיר על "בוקר טוב" שלמדנו אותו בעל פה ובו גם סיפורים על חושם, סיפורים מהתנ"ך, שירים וכדומה. כמובן שהתורה והתלמוד היו מקצועות לימוד עיקריים, אולם גם למדנו על תולדות עם ישראל ועל ארץ ישראל. לראשונה היו לנו מורים לכל מקצוע, מורים שהובאו לעיר מכל מקום, כי לא קל היה למצוא מורים דתיים ויודעי השפה העברית – שמא שכחתי לספר לכם, כי כל המקצועות האלה למדנו בשפת הקודש.
בשעות אחר הצהרים למדנו לימודי חול ע"י מורים יהודים מבתי ספר שונים. במשך השנים נשארו המורים ללמד רק בבית ספרנו עם ריבוי הכיתות, כל שנה נוספה כיתה חדשה, לראשונה הייתה רק עם כתה אחת. בקומת הקרקע הקימו גם את בית המדרש של ה"מזרחי". בית מדרש זה שימש לנו מקום לעריכת מסיבות לרגלי חגים וכמו חג החנוכה, ט"ו בשבט, מפגשים עם אורחים מארץ ישראל עם סופרים ומשוררים שהגיעו לעיר ועוד. זוכר אני את המפגש עם המשורר נתן ביסטריצקי, שבא אלינו מארץ הקודש וסיפר לנו על בניין הארץ ותיאר לנו את החלוצים והחלוצות המייבשים את הביצות, על הקיבוצים ועל המושבות ואחר כך לימד אותנו שירים עבריים ואז נדלקתי בפעם הראשונה לרעיון הציוני.
תמיד הייתי בין הראשונים בבית הספר, אם לא בלימודים הרי במעשים. כאשר הוחלט לבחור וועד כיתה הרי היה זה ברור לכולם שאני המתאים ביותר, אם רצינו להוציא לאור "עיתון-קיר" הרי אני נבחרתי להיות העורך שלו ואם צריך היה לגשת למנהל במשימה בלתי נעימה אזי גם אז קבעו אותי כנציג הכיתה. אהבתי את נקודת הכלל, אולי נדבקתי מאת אבי בחיידק זה ואפשר להגיד כי צעדנו באופן מקביל בחיים הציבוריים, אבי בין המבוגרים ואני בין הצעירים – הנוער.
את "עיתון הקיר" הראשון הוצאתי בעזרת החברים בשנת 1925, שמו לא שמור בזיכרוני, אולם אוכל לתאר בדיוק את צורת הופעתו. בגלל כתב היד הנאה שלי, כתבתי את החומר שנכתב לפרסום בדיו מיוחדת על נייר חלק, תלמיד שהצטיין בציור הוסיף את הקישוטים המתאימים. את הדפים הכתובים הדבקנו מעל דף מצופה בחומר דמוי שעווה, ואחרי זמן מה הורדנו את הדף. הדיו המיוחדת נספגה בחומר וכעת בה התור של ההדפסה, הדבקנו דפים ללוח השעווה, הידקנו אותם בגלגלת של גומי ואחרי שהורדנו את הדפים הם הכילו את החומר המודפס. אפשר היה להעתיק בצורה זו כעשרים דפים הניתנים לקריאה. כל דף עבר תהליך דומה ולכן מספר הדפים היה די מצומצם. כולם השתתפו בהדפסתו ובמימונו. בכל כיתה הדבקנו את העיתון על לוח המודעות. אקסמפלר אחד מסרנו להנהלת בית הספר. פעם אחת העיתון הוחרם ע"י מנהל בית הספר, לאחר שפרסמנו בו מאמר ביקרתי על הציונים הניתנים ע"י המורים, בגלל הרגשת אי צדק במקרה מסוים ומאז היינו חייבים להגיש את כל החומר לפני הפרסום לידי המנהל לאישורו.
כהמשך לבית הספר העממי נוסד בית הספר התיכון הדתי בשם "תחכמוני" ועם גמר כיתות היסוד עברתי לבית ספר זה, שגם הוא היה מיסודו של "המזרחי". הייתי מהמחזור הראשון של ביה"ס "תחכמוני" בשנת 1929 עם גמר כיתה ו'. בגלל חוסר באישור ממשלתי מתאים, ביה"ס לא היה רשאי להמשיך בכיתות הגמר לבחינת הבגרות, היינו כיתות ז' ו-ח' של בית ספר תיכון.
כפי שכבר הזכרתי, הושפעתי מעבודתו הציבורית של אבי וגם אני התחלתי לעסוק בארגון הנוער בגיל הרך מבין כתלי בית הספר ומחוצה לו וכך נולד הרעיון להקמת תנועת הנוער הדתי בשם "השומר הדתי", עוד בהיותי תלמיד ב"תחכמוני".
כדי להמשיך את לימודי בבית ספר תיכון נרשמתי לבית הספר העברי התיכון לכיתה ז' איפה שיכולתי לסיים את לימודי עד לבחינות בגרות. המעבר מבית ספר דתי לחילוני היה די קשה עבור אבי, אולם הוא לא התנגד לצעדי זה והסכמתו הייתה הסכמה של שתיקה.
גם לי המעבר גרם קשיים, הן בלימודים והן חברתיים. בבית ספרנו לימודי הקודש היה העיקר והשפה השולטת בו הייתה עברית. עברתי לבית ספר אשר בו השפה הפולנית שלטה על בוריה והיו לי קשיים במקצועות אלה והייתי חייב לעבוד קשה כדי להשלים חומר של שנים. לעומת זאת יכולתי להקל במקצועות העבריים, כי בקיאותי בהם עלתה על רמת ידיעותיהם של חניכי בית הספר העברי. בשעת השיעורים העבריים יכולתי להתכונן לשיעורים ה"פולניים", אך לא הספקתי להכינם בבית בגלל חוסר זמן שהייתי מקדיש ל"תנועה" שבדרך.
אחד המורים המפרסמים שהיו בביה"ס היה בן-ציון רפפורט, פילוסוף דגול, והוא לימד אותנו על תולדות עם ישראל. הוא הכיר בידיעותיי בשפה העברית ולכן ביקשני לכתוב על הלוח את הרצאתו, כדי שהתלמידים יוכלו להעתיק ללא שגיאות את תוכנה. פעם בזמן הרצאתו הייתי עסוק בכתיבת מאמר לעיתון התנועה, הוא הפתיע אותי והחרים את הכתב. למחרת החזירו לי עם הערותיו בצד.
בבית הספר למדו נערים ונערות בכיתות מעורבות עד לכיתה ו'. כיתות ז' ו-ח' היו נפרדות, אבל הקשר היה הדוק משנים עברו. הייתי זר ונתקלתי בקשיי הסתגלות לחברים החדשים ולשכנות של התלמידות. עם גמר השיעורים בבית הספר הייתי פונה לעיסוקיי ולא הייתי משתתף במפגשים המעורבים של התלמידים, בפעילויות הספורטיביות, בטיולים או במסיבות שלהם. אפילו את הכובע המסורתי לא לבשתי אף פעם מחוץ לכותלי בית הספר.
המצב השתנה, כאשר יותר תלמידות הכיתה המקבילה פנו אליי בבקשה לעזרה במקצועות העבריים, כי שמי הלך לפניי כבקיא בהם, ולאט לאט נשבר הקרח והפכתי להיות אחד מהשורה ומקובל ביניהם, בניגוד לאחרים שגם הצטרפו אתי לביה"ס ונשארו מרוחקים עד הסוף.
שנתיים עשיתי בבית הספר העברי ובמשך השנתיים התהדקו הקשרים ביני ונין תלמידי הכיתות, כאילו התחלנו את הדרך כבר מכיתה א'. בשנת 1932 גמרנו את הלימודים ובשנת 1982 חגגנו את ציון היובל לבחינת הבגרות בחיפה במדינת ישראל והשתתפו בכנס המחזור רוב רובם של התלמידים והתלמידות אשר עלו ארצה עוד לפני מלחמת העולם השנייה ואלה אשר הגיעו אחרי השואה.
פעילות קהילתית
דמויות מיוחדות הוציאה מתוכה קהילת יהודי קרקוב, אנשי רוח ואנשי מעשה, רבנים ופוסקי הלכה מצד אחד, משכילים, משוררים וסופרים מצד שני. הקהילה המעורבת – החרדים והחילוניים – חיו בצוותא ופעלו כל אחד בתחומו לטובת הקהילה המאוחדת. בהיותה עיר אוניברסיטאית התרכז בה הנוער הלומד, שהיה גם הרוח החיה בתנועה הציונית. התרבו המשכילים בקהילה היהודית שתפרו גם עמדות חשובות במערכת המשפטים, הבריאות והחינוך, ביניהם בעלי שם עולמי.
הרעיון הציוני מצא בקרקוב קרקע פורייה. רבים בקהילה היהודית היו נאמנים לרעיון חיבת ציון עוד לפני ייסוד הציונות ההרצלאית. תוך תקופה קצרה אחרי מלחמת העולם הראשונה ועם תקומת פולין העצמאית נעשתה קרקוב כמרכז עוז לרעיון הציוני. ההסתדרות הציונית התארגנה בצעדי ענק וגרפה אתה אוהדים גם משכבות שעד אז היו רחוקות לא רק מהרעיון הציוני אלא גם מהיהדות. קמו לה להסתדרות הציונית בקרקוב ובסביבה אנשי רוח ומנהיגים שבנאומיהם חוצבי לבבות – אש החדירו את הרעיון הציוני בקרב היהודים בכלל והנוער בפרט. כמרכז ציוני חשוב נמשכו לעיר קרקוב אורחים בעלי שם וכך נתקיימו חילופי השקפות לבין מנהיגי ההסתדרות הציונית מכל המפלגות.
אני זוכר את ביקורם של אורחים רמי מעלה אלה, והיינו נלחמים על זכות כניסה לאולמות, שבהם נשאו את דברם, שנשמעו באוזנינו כפעמי המשיח. זכור לי ביקורו ההיסטורי של נחום סוקולוב (1930), עוד מהדהד באוזניי קולו הצלול של זאב ז'בוטינסקי, האפשר לשכוח את דמותו של מ. מ. אוסישקין, ומה רבה הייתה השפעתו של הרב י. ל. הכהן פרישמן מימון עליי בחכמתו הרבה וכמה הייתי מאושר לדבר פה אל פה עם משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק, ועוד רבים חשובים – הרב מאיר ברלין, דר' נחום גולדמן, חיים ארלוזרוב, דר' שמחה ליין הפקח, ואת השירים שלימד אותנו נ. ביסטריצקי. האם פלא הדבר שנמשכתי לעסקנות ציונית, שקיננה בתוכי עוד בבית אבי.
הקהילה היהודית בקרקוב הייתה אחת המפוארות בין הקהילות היהודיות בעולם. בזמנו מנתה הקהילה מעל ששים רבבות. היו בה יהודים אדוקים וחילוניים אולם לא פער וסוג. אבי היה איש הדוק אולם בעולם המודרני. היה מראשי המזרחי וציוני נלהב ופעיל בקהילה, וכל זה לא הפריע לו להתחבר ביחסי חברות עם אדוקים קיצוניים וגם האחרונים לא התרחקו מאבי למרות שהיו מתנגדים לרעיון הציוני ולהתקדמות עם הזמן.
הייתה זו קהילה מגוונת החל מהאדוקים עד למתבוללים אולם בשעת הדחק או גם בשעת שמחה הייתה זו קהילה מלוכדת ומאוחדת. הרבה שנים לא היה רב ראשי לקהילה היהודית בקרקוב. בשנת 1929 נבחר הרב קורניצר לכהן כרב הראשי. זוכר אני עוד היום את המסע המפואר שערכה הקהילה לרב הנבחר ברובע היהודי בקרקוב. ברחובות העיר שבהם היה צריך לעבור המסע קישטו היהודים את חזיתות הבתים בכל הפאר האפשרי שברשותם, בשטיחים, בדברי כסף, בתמונות, בפרחים ואם למישהו נשאר לולב ואתרוג גם הם היו בין הקישוטים. לא נשאר בית בלתי מקושט גם אם גרו בו מתבוללים או אנשי הבונד הסוציאליסטי, כולם השתתפו בשמחה כי קיבלו אותו כנציג של כל היהודים בעיר ללא הבדל דעות.
הרבה תנועות נוער התארגנו בתקופה זו בקרקוב. תנועת "עקיבא" שהייתה אחד הארגונים הראשונים של התנועה הציונית בעיר. תנועת "פועלי-ציון" שמארגניה שאפו לשחרור לאומי עם סוציאליזם. "השומר הצעיר" היה ארגון של נוער שעסק גם בחינוך גופני, במחנאות ובהכשרה לחיי קיבוץ בא"י. "גורדוניה" הייתה תנועת נוער חלוצית-עממית וחייבה את חבריה להכשרה ולעלייה לחיי קבוצה בארץ. חבריה דגלו ברעיון העבודה לפי א. ד. גורדון על בסיס ציוני-סוציאליסטי.
תנועת "התאחדות" שמגמתה הייתה ברובה לאומית וציונית כללה בתוכה נוער ציוני ולומד שדגל בהחדרת התרבות הלאומית המקורית, ובשינון השפה העברית. במפלגה הרוויזיוניסטית – הייתה תנועת נוער אקדמאית בשם "מנורה" ובשנת 1927 קמה אגודת תלמידים בשם "מסדה". כמובן שגם תנועת "אגודת ישראל" דאגה לנוער שלה שהיה מאורגן בסניפים של "צעירי אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל".
תנועת "המזרחי", תנועה דתית לאומית הייתה כארגון של ציונים חרדים, הרואים את תפקידם להגן על העניינים הדתיים ולעמוד על משמר המסורת היהודית במחנה הציוני. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה התחילה ההתארגנות המסיבית של התנועה בקרקוב. הוצאו חוברות באידיש והופצו בין חרדי העיר, הובאו רבנים ומטיפים ידועים מכל העולם הרצו על תעודת המזרחי ותכנית עבודתו. כבוש היהדות החרדית לרעיון המזרחי נתקל בהתנגדות חריפה של "אגודת ישראל" שהחלה להפריע לרעיון הציוני ולבנין הארץ. מנהיגי המזרחי לא נתנו את דעתם לייסד ארגון נוער בתוך התנועה. אחרי התלבטויות רבות הסכים "המזרחי" להקים ארגון "החלוץ המזרחי" לצעירים מגיל 15 עד גיל 30.
בשנת 1929 בהיותי עוד תלמיד בית הספר תחכמוני החלטתי לפעול למען ארגון הנוער בגיל הרך במסגרת תנועת המזרחי. למדתי להכיר את תנועות הנוער שפעלו בעיר, על דרכי הפעולות שלהן ועל המגמות שאליהן נמשך הנוער בגיל הרך ואז נוכחתי לדעת כי הצופיות היא העומדת בראש. כדי לתת תשובה משכנעת לתנועה שהייתה מאד פעילה ומצליחה בקרב הנוער היהודי – היינו , "השומר הצעיר", לכן החלטתי לקרוא לתנועת הנוער הרך במסגרת "המזרחי" בשם "השומר הדתי". ביחד עם חבר נוסף הקמנו את הארגון הראשון מתוך ילדי בית הספר "חדר עברי" בשנת 1929.
בזמן שהחלטתי לארגן את הנוער בגיל הרך, בתנועת "המזרחי" כבר הייתה קימת תנועת נוער בשם "בני עקיבא" בארץ ישראל. שיקולים שונים השפיעו על קביעת השם לתנועה החדשה. בקרקוב הייתה קימת תנועת נוער בשם "עקיבא" והשם "בני עקיבא" לא היה נראה טוב אז בעינינו. בחרנו את השם "השומר הדתי" על משקל "השומר הצעיר" שהיה מאד פופולרי אז ברחוב היהודי. התחלתי לארגן את הנערים והנערות מבית הספר ומשפחות של חברי "המזרחי" ואלו היו הבסיס של ה"קן" הראשון בעיר. בהתחלה ניהלנו את הפעילות בתוך בית הספר "חדר עברי", אולם במשך הזמן שכרנו מקום מיוחד למטרה זו. בערבים היינו מתאספים ומנהלים את ה'שיחות' עם החניכים ואחרי לכתם היינו נשארים עד מאוחר בלילה ומנסים לגבש לעצמנו את המהלכים הבאים ומנהלים ויכוחים ארוכים על הדרך לקראת העתיד.
לאט לאט הגיע הד ההתארגנות שלנו לערי השדה והתחילו הפניות לרצון להקים "קנים" גם אצלם. וכך התחילה הפעילות מחוץ לעיר. בימי ראשון החופשיים מהמסחר אחרי הלימודים הייתי נוסע לערי השדה הקרובים ומתחיל בארגון ה"קנים" בהם. לאחר שנוסדו "קנים" בערי השדה התחלנו להוציא 'חוזרים' שבהם חומר לפעילות שוטפת, חוברות הסברה בשפה הפולנית וגם בעברית.
בחדשי הפגרה מבית הספר כמעט שלא הייתי בבית. המחוז שלנו גליציה המערבית היה השטח אשר בו עברתי בחדשים אלה מעיר לעיר ובהם ארגנו ימי עיון למדריכים, מושבות קיץ ומחנאות, כי לצופיות היה תוכן מכובד בפעילות היום-יום של "השומר הדתי". בהרבה מקומות נתקלתי בהתנגדות מצד פעילי "המזרחי" שהתנגדו למפגשים המשותפים של נערים ונערות, אבל ברוב המקרים הצלחנו במעשינו. אחרי פעילות של שנה קמה תנועה מסונפת ויכולנו להכריז על מושבת קיץ אזורית באחד הכפרים באזור. למושבת הקיץ בזמננו מרצים ממנהיגי "המזרחי" וגם רבנים באו לעודד אותנו בהתארגנות התנועה אשר נהפכה למציאות ברחוב החרדי. לשמע הצלחתנו התחילו לפנות אליי גם ממחוזות רחוקים שלא היו בשליטתנו והתחלתי לשלוח להם חומר שוטף.
בחורף 1932 הכריז משרד הרכבות על הנחה של 80% בכרטיסי הנסיעה בכל הכיוונים בפולניה לגולשי סקי. כתנאי לקבלת הנחה זו חייבים הנוסעים להחזיק זוג מגלשי סקי. לקחתי מחבר זוג מגלשי סקי ובמשך כל החורף עברתי לארכה ולרחבה של פולניה, ביקרתי בכל מקום אשר קן "השומר הדתי" היה פעיל בו ונוסף להרצאות הבאתי להם חומר לפעילות שוטפת. הייתי הנוסע היחיד הלבוש בקפדנות המחזיק זוג מגלשי סקי בלוי עם מטלטליו. לאחר ביקורי זה, התקיימה בוורשה הועידה הארצית של "השומר הדתי" ואורח הכבוד היה ציר הסיים (הכנסת) הפולני ה. פרבשטין ומנהיגי המזרחי בפולין. בועדה זו נבחרתי כמזכיר להנהגה העליונה של "השומר הדתי" בפולין.
בשנת 1932 ייסדנו את נקודות ההכשרה הראשונות אשר מתוכם עלו לארץ ישראל והצטרפו לתנועה "הפועל המזרחי" דהיום. המרכז היה בקרקוב כי אני הייתי היחיד הפעיל ביותר והמתמסר ברוב זמנו לעניין. הצלחתי גם לרכז ממקורות שונים סכומי כסף, שאפשרו לי לנהל פעילות ענפה, הוצאת חוזרים שונים, עיתון חדשי, ספרי הדרכה בצופיות ולארגן מושבות קיץ ונקודות הכשרה לחלוצים הראשונים שלנו. על פי רוב נקודות ההכשרה התארגנו בחוות של בעלי אחוזה יהודיים שניאותו למסור מבנה למגורים. החלוצים עבדו באחוזה או במפעלי תעשייה שבסביבה ושכרם נכנס לקופה משותפת. קבלנו גם תמיכה מאת התנועה הציונית ו"מזרחי".
בשנת 1932 עלו ארצה שני חניכי "השומר הדתי" הראשונים שושנה ויוסף, אשר באו בברית הנישואים לקראת עלייתם. ביום עלייתם ארגנתי עבורם כנס פרידה בהשתתפות חברי התנועה בעיר, מנהיגי "המזרחי" וצעירי "המזרחי", חברי ההכשרה ועוד. היה זה כנס רב משתתפים והאווירה החגיגית גרפה את רוב המשתתפות למעגל גדול לרקוד הורה למשך שעה ארוכה. כמובן שנשמעו נאומי ברכות מטעם מוסדות ציוניים בעיר לאחר פתיחת דברים שהשמענו בהתרגשות רבה ועם דמעות בעיניים שהגענו ליום גדול זה. בערב התכנסנו בתחנת הרכבת וליוונו את הזוג המאושר לקראת נסיעתם ושרנו לכבודם שירי ארץ ישראל ואז לפתע ניגשה אישה אליי וסתרה על הלחי בחוזקה… הייתה זו אמה של שושנה אשר לא השלימה עם עלייתה של בתה ובמעמד חגיגי זה אמרה לי את דברה.
אחרי בחינות הבגרות הייתי חופשי לגמרי לפעילות הציבורית והקדשתי את כל מרצי לארגון ולהדרכה. פולניה הייתה מחולקת לצורך הפעילות הארגונית של התנועה הציונית למחוזות והם: קונגרס פולין עם המרכז בוורשה, גליציה המזרחית עם המרכז בלבוב, וגליציה המערבית עם המרכז בקרקוב. כל מרכז פעל בפני עצמו וכל תנועה ציונית הייתה מתרכזת מסביב למרכז שלה במחוז שלה.
מרכז "השומר הדתי" בוורשה לא היה פעיל בכלל בתקופה זו ולכן הסניפים במחוז שלה פנו אליי לקבלת חומר ממני, וגם העבירו אליי תשלומי מס חבר וראו במרכז בקרקוב כמרכז שלהם. דבר זה גרם ל"מלחמת אחים". המרכז בוורשה לא ראה בעין יפה נטישת הסניפים שלהם ואת הפעילות שלי בתחום שלהם. לחצים מהמוסדות העליונים, ביטול הקצבות, פעילות כפולה ומתנגדת הביאו להתרופפות בתנועה ולחיכוכים שלא היו לרוחי.
ביום כ"ב אלול תרצ"ג – 13.9.1933 – עזבתי את המשפחה, את הידידים וחברים, את התנועה שלמענה פעלתי שנים רבות כאחד ממייסדיה – הלא היא תנועת "השומר הדתי" תנועת נוער ליד הסתדרות הציונית של "המזרחי" ועליתי לארץ ישראל. המשפחה ורבים מידידי, חברים לתנועה באו לתחנת הרכבת, כדי להיפרד ממני. בזמן שהחברה שרו שירי מולדת ושל התנועה לכבודי, עמדה מסביבי כל המשפחה חלק בוכים וחלק משמיע לי עצות טובות למסע הארוך.
כתב וערך יוסי בסטר, ובהקדמה כותב כך: אבי, ישראל בסטר, וסבי שלמה בסטר, זיכרונם לברכה, חיו בקרקוב לפני המלחמה והיו פעילים ביותר בקרב הקהילה היהודית שם. בהנחיית רשומות רבות שהשאיר לי אבי, ערכתי מסע שורשים נרחב ובסיכומו פרסמתי ספר עבור המשפחה אודות קורות חייו של אבי בפולין. קיבצתי את הפרקים בספר המספרים על חייו של אבי בקרקוב בשנים 1919 -1933, עד עלייתו ארצה.