איך אפשר לא להזכיר את חג הפורים בעיר קרקוב של לפני המלחמה – מראות שאפשר לראותם כיום רק על מסכי הקולנוע. בערב זרמו היהודים מכל קצות העיר, בהמוניהם, דרך הרחובות והסמטאות לכיוון רחוב קרקובסקה. אלפי אנשים, רובם משלנו, אבל גם מספר נכבד של פולנים, עמדו משני צידי הרחוב, נדחקו בכל המעברים, החשמליות העוברות ברחוב צלצלו בקוצר רוח כדי להתקדם, אך ללא הועיל, והם טלטלו עמם בקושי קדימה. כולם התקבצו, זקנים, גברים, נשים, בני נוער, ילדים, הורים ובידיהם תינוקות, בחלקם ישנים עטופים בשמיכות חמות. היהדות הקרקובאית המיושבת הפכה לציבור מלא שמחה. העיניים נוצצות והאוויר מלא בריחות של יין, ופה ושם אנשים וילדים הגומרים בעמידה את שארית אוזני המן שלא נאכלו בבית. כולם מתוחים, חסרי סבלנות, לקראת ההופעות הפורימיות.
ממעמקי הרחוב החשוך נשמעו קולות של דריכת פרסות על משטחי האבן, צהלות סוסים ושריקות שוטים החותכים את האוויר. מתוך האפלה הופיעו שורות של כרכרות מלאות באנשים בבגדים שונים – נסיכים, קצינים, אנשי עסקים, בנקאים, דמיות חובשי צילינדרים גוהים לראשם ובפיהם סיגרים בוערים וסוללות עשן מלוות אותם. הסוסים, ראשם מקושט בנוצות בת יענה, נראו כבני רמכים. העגלונים זקופים במושב הקדמי, לראשם כובעי אבטיח עם נוצה בצד, כפות ידם בתוך כפפות לבנות כשלג ושט מקושט בידם. מיטלטלים לכל תנועת הכרכרה, צוחקים וקורים לעבר מכריהם העומדים בסביבה.
והנה הופיעה מרכבה מקושטת בשלל סרטים, רתומה לזוג סוסים כבירים המכונים "בלגים", מאלה הגוררים במשך השבוע עגלות עם משאית כבד, ועתה מעוטרים בצרורות של נוצות לאור פנסי הרחוב. מתחת לחופה אדומה ישב בכבודו ובעצמו הקיסר ירום הודו, פרנץ יוזף הראשון, האימפרטור האוסרטי-הונגרי, לבוש במדים כחולים, כופתות זהב רקומות לבגדי השרד שלו עטורי המדליות, משני צידי לחייו מודבק זקן הנקרא על שמו, הוא משעין את ידו על חרב בעלת ידית מקושטת, מרים מזמן לזמן את ידו ומברך את נתיניו. מרכבתו סובבת ומופיעה פעם אחר פעם.
בכרכרות האחרות ישבו בחורות הלבושות בשמלות קרנולין, בסגנון המאה הקודמת. פניהן מכוסות ברשת עדינה, מצופה בשלל פתיתי זכוכית נוצצות, בידיהן מניפות המצננות את הפנים למרות הקור, על צווארן מחרוזות פנינים ואלמוגים, שיער ראשן מוגבה כלפי מעלה, מסולסל וקשור בסרטים בצבעי זהב. מרפה פניהן כוושתי אשת אחשוורוש ולא כאסתר הצדיקה. בחלק העליון של הלבוש המחשופים עמוקים, מבליטים את חלקי הגוף הנשי, המכוסה בהקפדה במשך כל השנה. תחפושת זו מרגיזה נשים רבות יראות שמים העומדות בצידי הרחוב, והן פונות לבעליהן ומצביעות לכיוון "המופקרות".
הבעלים לא גורעים עין מהיושבות בכרכרות והזבניות הקטנות זורקות נשיקות לכל עבר ונהנות מנדשיקות מבן זוגן היושב לצידן.
את הטוב המתמשך סגרה קבוצת צעירים לבושים כפרשים, יושבים זקופים על הסוסים ובראשם גבר בלבוש קצין, פרסות הסוסים צבועות בצבע שחור מבריק, הרוכבים לבושים במדי חוסרים אונגריים זורים בחוטי זהב וחגורים בחגורות עור, נעלי לכה גבוהים לרגליהם, חבושים בכובעים בצורת קסדות בגווני נחושת וחרבות מורמות מעלה מידם. לכל אחד שפם שחור ארוך מתנדנד לכל צד, ריחות של וודקה נודפים מהם למרחק. הסוסים פוסעים לאט וההמונים לא יכלו להתאפק, ניגשו, ליטפו את הסוסים בעוד הרוכבים נשארו זופים על הארכובה בתנוחה של חשיבות…
כל התלבושות בערב זה לקוחות ממלתחת התיאטרון היהודי רקנו. תלמידי בית הספר היהודי להתעמלות עמדו בכיכר הקרובה, והעלו איש את חברו לפירמידה אנושית. הסטודנטים של האוניברסיטה, בכובעי הקורפורציות הציוניות, עברו כשהם שרים בעברית ופולנית. בפינות הרחו אספרו הקבצנים דמי פורים, היד יותר נדיבה ורחבה ביום זה ובמיוחד שהמסורת מחייבת.
אחרי חצות החלו הרחובות מתרוקנים לאט לא. שאריות האוכל, ניירות, רסיסי זכוכית וגללי סוסים כיסו אותם וירח עגול הפנים מודבק לרקיע ומשתאה למראה השכונה היהודית בקרוב.
למחרת בבוקר הפכו כל הרוזנים, הנסיכים והפרשים לעגלונים, חייטים וסנדלרים, והמלכות – לתופרות, זבניות ומבשלות, אבל עדיין יום שלם לאחר מכן נשאר טעם טוב אצל כולם. טעם של ערב מלא דברים נפלאים, שובבות, שמחה והתפרקות. זקני העדה בקרוב ידעו לספר כי החגיגות האלה נמשכות בכל פורים כבר מאות בשנים.