חיי, זיגמונד שיידלינגר

נולדתי בקרקוב שבפולין בשנת 1921.  הורי, רודולף ראובן שיידלינגר ורבקה רגינה לבית יוכנוביץ, היו בעלי חנות לממכר עיתונים, סיגריות, ספרים וסחורות אחרות, חנות אותה קיבל אבי כנדוניה לחתונתו, כששב משרותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה. מכיוון שמכירת סיגריות הייתה מונופול ממשלתי, הרי שזכות זו ניתנה רק לאנשים שנלחמו בצבא השחרור של פולין של המרשל פילסודסקי. אבי, כיהודי, חייב היה לפעול בשם של פולני שהתגורר בכפר, וקיבל דמי שכירות עבור הרישיון להפעלת החנות.

דירתנו הייתה מרוחקת מהחנות, ומכיוון שהחנות הייתה פתוחה משעות הבוקר המוקדמות עד השעות המאוחרות של הלילה, סייעה אמי לאבי בחנות. כדי להשגיח עלי, הרך הנולד, הביאו הורי בחורה פולניה מהכפר, עליה הוטל לטפל בי בהיעדרה של אמא מהבית. כשגדלתי מעט היו העוזרות הפולניות קושרות את רגלי לרגל המיטה, ויוצאות לבלות עם החיילים – מנהג שהורי, כמובן, לא ידעו עליו.

ב-1924  עברנו לדירה ברח' בז'וזובה 7, מול בית הספר העברי, בקרבת ביתו של סבא מצד אמא. אהבתי ללכת לבית של סבא שהיה תמיד מלא אנשים,  במיוחד קרובי משפחה שבאו מן הכפר לבקר בעיר הגדולה קרקוב. סבא מצד אבא התגורר בביתנו, ואילו רעייתו, שהייתה משותקת, גרה עם בנותיה אשר תמכו וטיפלו בה. סבא היה פקיד בבית מסחר של עץ מיוחד ששימש לקורות תמיכה במכרות. סבי ניחן בכושר ניסוח מעולה, וניהל את ספרי החשבונות בצורה טובה מאד ומסורה, והיה ידוע כעובד מצטיין וקפדן.  לכן לאחר שעבד שם כ-50 שנה הבוס שלו נתן לו פנסיה צנועה, וזאת למרות שלא היה אז חוק שחייב זאת. זה היה מקרה נדיר שמישהו קיבל פנסיה.

למיטב זכרוני, סבתי לא ידעה קרוא וכתוב, לעומת זאת לסבא הייתה השכלה, ואני זוכר שהוא נבחר לכהן בחבר מושבעים,  ולשם נבחרו רק  אנשים בעלי השכלה מסויימת. הוא היה יהודי שומר מסורת.  בביתו שמרו מסורת, אבל כל הבנות אכלו בסתר בשר חזיר בבית שלנו… אחיותיו של אבי היו מאד מוכשרות ומשכילות: האחת הייתה רופאת עור ומין, השנייה הייתה עורכת דין,  והשלישית הייתה רופאת ילדים ועבדה האישה כרופאת בית ספר, ובעלה מורה בגימנסיה העברית בעיר.  בבית ההורים דיברו ביניהם גרמנית, ועם הילדים – איתי ועם אחי יורק, שהיה צעיר ממני ב-4 שנים – השפה המקובלת הייתה פולנית.

בגיל 6  נשלחתי לבית ספר העברי שבו שפת ההוראה למקצועות הכלליים הייתה פולנית, ואילו העברית הייתה שפת ההוראה  במקצועות היהדות, תולדות עם ישראל, גיאוגרפיה של ארץ ישראל ומקצועות אחרים הקשורים ביהדות. לאחר סיום לימודי בית הספר היסודי נשלחתי להשלים את לימודי התיכון בגימנסיה העברית בקרקוב, שם הלימודים התנהלו באותה מתכונת ואף למדנו את התנ"ך.  בגימנסיה היו שש שנות לימודים כלליים,  ועוד שנתיים של התמחות.  אני בחרתי את הכיוון המתימטי-פיסיקלי (במבחן אינטליגנציה קבלתי מקום שני מתוך יותר ממאה נבדקים…).

אבא ביקש ממני להאזין לשידורי החדשות באנגלית ובגרמנית ולדווח למשפחה על תוכנם, ואני עשיתי כבקשתו.  השידורים הגרמניים היו מלאי תעמולה אנטישמית. לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה ופולין נאומי היטלר היו ארסיים עוד יותר,  ובין היתר נאמר כי היהודים הם האשמים בפרוץ המלחמה. כאשר אנגליה וצרפת הכריזו ב-3 בספטמבר 1939 מלחמה על גרמניה – גם בזאת האשים היטלר את היהודים ואמר כי על זה היהודים ישלמו ביוקר.

את הביטויים האנטישמיים של היטלר פירשנו, במקרה הגרוע יותר, בכך שיוטלו עבודות כפייה על גברים בגיל העבודה. ההערכה הייתה שלאבי, שהיה אז מעל לגיל 50, לא נשקפה סכנה זו וכך גם לגבי אחי, שהיה בן 14 בלבד. רק אני, שהייתי בן 18, נחשבתי כנמצא  בסיכון להישלח לעבודות כפייה, לכן עזבתי את בית הורי עם תרמיל וקצת כסף ופניתי לכיוון רוסיה, שם ציפיתי לקבלת פנים ידידותית.

כדי לעבור משטח הכיבוש הגרמני לשטח הנשלט בידי הרוסים היה עלי לחצות את הנהר סאן. על הצד השמאלי עמד חייל גרמני, שיחד עם בעל הסירה הפולני, עבר על פני כל הממתינים למעבר – כ-40 איש – ולקח מכולם חפצי ערך, במיוחד שעונים. בלילה העבירו אותנו לצד הרוסי. הרוסים לקחו את כל הקבוצה, והעבירו אותנו לבית הסוהר בפשמישל.

לאחר ששוחררתי מבית הסוהר נסעתי ברכבת ללבוב. בלבוב, שהייתה מלאה פליטים, הצלחתי להשיג עבודה במפעל להרכבת מקלטי רדיו. שם שהיתי עד שב-22 ביוני 1941, גרמניה תקפה את ברית המועצות. הצלחתי להיכנס לרכבת שהעבירה משפחות של קצינים מגוייסים, ונסעתי לקיוב ואחר כך לאיבנובו. גם שם עבדתי תקופה מסויימת במפעל.

כשהגרמנים התקרבו לאיבנובו נכנסתי לרכבת הנוסעת דרומה, ונסעתי עד טשקנט. שם ניסיתי להתגייס לצבא הפולני תחת פיקודו של הגנרל אנדרס, אך נאמר לי "יהודים יש לנו מספיק" וסירבו לגייס אותי.  נסעתי לקרוב משפחה שהיה בזמן המלחמה בעיר צ'רדסו שבטורקמניסטן, במכון טכנולוגי לבניית מכונות עבור התעשייה הכימית. מכיוון שלקחתי עמי מהבית את תעודת הבגרות הצלחתי להתקבל ללימודים באותו מכון. משמעות הדבר הייתה שקיבלתי תלושים ללחם, מקום מגורים בבית הסטודנט ומילגת קיום צנועה, וזה למעשה היה אז ההבדל בין מוות ברעב לבין הישרדות.

לאחר קרב סטלינגרד, בו הוכו הגרמנים מכה קשה, קיבל המכון הוראה לחזור למוסקבה ולקח אותי איתו. במוסקבה עברתי למכון לאנרגיה, ושם השלמתי את לימודי וקבלתי דיפלומה של מהנדס. בכך הגשמתי לא רק את שאיפותי האישיות והמקצועיות אלא את חלומו של אבי.

בתקופת שהותי בברית המועצות התכתבתי תקופה מסויימת עם משפחתי שבפולין, באמצעות קרובי משפחה בארה"ב, וכך גם קיבלתי תשובות מהורי. אחרי זמן מה הפסיקו להגיע מכתבים ואני חייתי בחרדה איומה ובחוסר וודאות לגבי גורלם של בני משפחתי.

עם תום המלחמה, עם תואר המהנדס שקבלתי חזרתי כאזרח פולני לפולין. מצאתי את ורשה חרבה, ואת קרקוב, העיר בה חיו יהודים כ-1000 שנה, אמנם עמדה על תילה, אך יהודיה,  ובהם כל בני משפחתי,  נספו בידי הנאצים. שנים רבות לא ידעתי בבירור פרטים על ימיהם האחרונים של יקירי, ואף היום יש לי מידע חלקי על כך. ב-1957, יחד עם רעייתי ועם שני ילדינו, עלינו לישראל, וכאן עבדתי במחלקה לאלקטרוניקה של מכון ויצמן, עבדתי בהוראה בביתי ספר תיכוניים ופרסמתי באינטרנט ובעיתונות מאמרים על הצורך במיחשוב ההוראה.

לפני מספר שנים התברר לי, מעיון ב"דפי עד" ביד ושם, כי אמי ואחי שהו בבוכניה כ-5 שנים עד שנספו. אבי נשלח להשמדה, ככל הנראה, כבר בשלב ראשוני של המלחמה. כמעט כל בני המשפחה העניפה של אבי ושל אמי, נרצחו. לולא גיליתי תושיה וברחתי בזמן זה היה גורלי. אך רגשי האשמה על כך שהשארתי את בני משפחתי היקרים לגורלם האכזר – שאז לא צפינו אותו בחלומותינו הגרועים ביותר- אינם מרפים ממני וגוזלים ממני מנוח יום יום ושעה שעה. יש לי נחמה אחת בלבד בכך ששרדתי והבאתי לעולם ילדים ונכדים – יש זכר והמשך למשפחתי שנגדעה ביד הצורר הנאצי.