בן 14 הייתי כשנפטרה אמי בגטו קרקוב, ואני צורפתי לבית היתומים היהודי ברחוב יוזפינסקה 35 – מעון "בורסה". באחד מימי אוקטובר 1942פגשתי בגטו, באקראי, איש מבוגר, שכן לשעבר, שאמר לי כי שמע שיש תוכנית לחסל את ילדי בית היתומים, במסגרת "משלוח" מהגטו.
החלטתי שלא לשוב למעון, אבל חזרתי, כדי להציל חבר טוב שנשאר במקום. ספרתי לו על מה ששמעתי, והצעתי לו שנברח יחד. הוא היסס ולבסוף הסכים. עוד אנו מדברים, והשומרים הגיעו וחסמו את מבואות הבית, והחלו לארגן את הילדים למשלוח. שכנעתי את חברי לרדת אתי למרתף הפחמים בבניין עם שני דליים, בתואנה של הבאת פחמים לחימום, בידיעה כי במרתף יש פתחי איוורור קטנים הפונים החוצה ואולי נצליח לחמוק דרכם לרחוב יוזפינסקה, ולברוח אל מחוץ לאיזור בית היתומים. ירדנו במהירות במורד המדרגות אל המרתף, עם הדליים, והתחלנו להוריד ערימות פחם שהסתירו את הצוהר אל החופש. טיפסנו והצלחנו להגיע לחצר הבית, אך השערים היו נעולים והחומה גבוהה. בתושיה ובמזל גילינו קורה גדולה, גררנו אותה, השענו אותה באלכסון על השער, וטיפסנו כמו זיקית לעבר הרחוב. כששמעתי קולות של השומרים שחיפשו אחרינו, צעקתי לחברי "עלה מהר", ובעוד אני מנסה לסייע לו, הגיעו השומרים ומשכו אותו למטה.
קפצתי לרחוב ונקלעתי לחבורת יהודים הצועדת ברחובות הגיטו, תחת עינם הפקוחה של שומרים פולניים. הבנתי שנפלתי מן הפח אל הפחת, וסופי לאבדון. שלפתי מכיס החולצה 40-50 זלוטי, שכר שקיבלתי מהקבלן ווסטרייך שהעסיק אותי בגטו, והושטתי אותם לשוטר הפולני שהיה אחראי להובלת החבורה. אמרתי לו: "אני לא שייך לקבוצה הזו". לך, אמר לי השוטר, ולקח את הכסף. חיי ניתנו לי במתנה.
המשכתי להסתובב בגטו. עם חשיכה פגשתי לפתע שוטר יהודי, ואמרתי לו שאין לי לאן ללכת. הוא דאג להוביל אותי לאישה טובת לב בשם ברטה קשונסקה – חברת ארגון ה"בונד" שלא סרבה לעזור לילד יהודי. אצל ברטה מצאתי בית ומחסה עד לחיסול גטו קרקוב, והועברתי למחנה פלשוב. שם נקשר גורלי בחסיד אומות העולם אוסקר שינדלר.
אריה (לייבל) שדה (ביטרספלד)