בפודגוז'ה, ברחוב ונגירסקה 3, התגוררו בני זוג אלטר גבריאל פמפר ואשתו פרלה לבית שטרומפנר, ועמם עשרת ילדיהם ועדת נכדיהם. השנים הן 1918-1900. סבא-רבא אלטר גבריאל רעייתו פרלה שטרומפנר היו בני דודים, ושתי המשפחות התגוררו בקרקוב מאז שנת 1767 לפחות, ובין שתי המשפחות היו קשרי נישואין לפחות שלוש פעמים קודם לכן.
אחד מעשרת ילדיהם של הזוג אלטר גבריאל ופרלה הוא סבי, סיני ז"ל, אשר נפטר משבץ מוחי בשנת 1930, נקבר בבית העלמין ה"חדש" שברחוב מיודובה, באותה חלקת קבר שבה קבור גם סבו שמואל.
בתום מלחמת העולם השניה התווסף למצבה תבליט לזכר בני המשפחה שהושמדו בשואה .
סבי סיני התחתן עם סבתי אלאונורה לבית קרומהולץ מצ'רניחוב, ולזוג שהתגורר ברחוב לוביץ' 19, נולדו ששה ילדים: סטלה – שנישאה להנק באומינגר, ברנרד, פרידריק, ויקטור, שמואל ונתן דב. ויקטור הוא אבי, והשם ניתן לו על שם סבו, אבי אמו – ויקטור מייסנר.
בניהם של סיני ואלאונורה היו ספורטאים משחר ילדותם, ובעיקר הצטיינו שמואל-שמילק ונתן, ששיחקו כדורגל, כדור יד וטניס שולחן במועדון הספורט מכבי קרקוב. בשנים 1939-1936 הצטיין שמילק כשוער בשורות מכבי קרקוב, וארכיוני קרקוב יש כתבות משנת 1936 בהן מורעפים פרשני הכדורגל של אז מחמאות רבות על עמידתו בשערה של מכבי. לאחר כיבוש מזרח פולין בידי ברית המועצות, הצטרף שמילק לשורות דינמו לבוב, ושם שיחק בשער ביחד עם יאן אלבנסקי.
170 שנים של חיי משפחתי בקרקוב באו לקיצם עם פלישת הגרמנים לקרקוב ב-1939. המשפחה נדדה מזרחה, ללבוב, שם גם נפגשו הורי. אחדים מבני משפחת אבי מצא עצמו בגטו בפודגוז'ה, ומשם חלקם הובלו להשמדה בבלז'ץ ואחרים גורשו לפלאשוב. האח נתן הוגלה לברה"מ וכך ניצל, הורי יחד עם האח שמילק ורעייתו חיו בפולין בזהות שאולה על ניירות אריים, וגם סבתא אלאונורה התגוררה בנובי טארג בזהות שאולה.
אך למרות הניירות האריים, ועל אף המראה ה"טוב" של כולנו, מלשינים השכנים עלינו וכולם נרצחים. רק אימא ואני שרדנו. עד לסיום המלחמה, כשנה וחצי מאוחר יותר, מצאנו מסתור, אמא ואני התינוק, אצל משפחת פולנים.
ב-1948 חזר "בן הזקונים" של סיני ואלאונורה, נתן, מברה"מ ,לקרקוב, והתאכסן אצל משפחת בן דודו, מייטק פמפר (המקליד של "רשימת שינדלר" אשר נפטר לאחרונה בעיר מגוריו בגרמניה), ושם, אצל מייטק פמפר והוריו ייקל ורגינה, בדירה ברחוב דיטלובסקה, מתאחדת גם שארית הפליטה של המשפחה.
מדודי נתן, עיניי מתלחחות כשאני נזכר באיש יקר זה, אני שומע סיפורים על משפחתי, משפחת אבי שלא זכיתי להכיר. כילד, אהבתי מאד להאזין לסיפוריו של דוד נתן על המשפחה, על ילדותם, על אבא, על אחותו ואחיו ועל דוד שמילק, השוער המהולל של "מכבי קרקוב", שהיה גיבור הילדות שלי.
מדודי למדתי כי סבי סיני היה יהודי מתקדם, אך שומר מצוות ומסורת, ותשוקתם של בניו לשחק כדורגל, בשבת, עורר בבית בעיה. סבא היה נוהג לבדוק את ניקיונם של חמשת בניו, ומידי לילה היה נוהג להרים את השמיכה כדי לוודא שרגלי בניו השחקנים נקיות – לא אחת שילח אותם מהמיטה, באמצע הלילה, להשלים את מלאכת הניקיון..
גם אני הקמתי משפחה בארץ יחד עם אשתי בלהה. שלושת ילדינו: אביגדור, יובל ומיכל וארבעת נכדינו שומעים את סיפורי על קרקוב ועל המשפחה, שמאות בשנים חייתה בעיר היפה הזאת. בסיפורים אלה מככב דודי שמילק, כוכב מכבי קרקוב ואיתי נכדי בן ה-8 הנו ספורטאי, כדורגלן מבטן ומלידה ואפילו נמשך לעמוד בשער, האם הולך וקם לך יורש דוד שמילק היקר?!
לא הסתפקתי רק בסיפורים למשפחה, וכך לפני כשש שנים ערכנו כנס של משפחת פמפר בקרקוב. כעשרים מבני המשפחה, בני כל הדורות השתתפו בכנס. ביקרנו בכל נקודות הציון של משפחתנו, שלא זכינו להכירה: בית העלמין במיודובה, בית הכנסת הישן, הפלנטי וכמובן – מגרש מכבי-קזימיז', איזור הגטו בפודגוז'ה, כיכר העיר פודגוז'ה, הבית ברח' ונגירסקה 3 והאנדרטה לזכר נרצחי מחנה הריכוז פלשוב. בכל מקום בו דרכו רגלינו רצינו לצעוק "הנה אנחנו פה.חזרנו אל המקום בו נולדתם, חייתם, אהבתם והולדתם ילדים. רצינו לומר לכם שבאנו להרכין ראש לכבודכם, יקירינו, וגם להזיל דמעה. חשבנו על מותכם הטרגי, מושפלים, בייסורים נוראים. רצינו לומר לכם שלא עוד; שבאנו מישראל, ממדינת היהודים, מהארץ שנפשכם כמהה אליה". רצינו לצעוק. שתשמעו. שלא ניתן לשואה להתרחש שנית. רצינו לומר לכם שלא שכחכנו! שלא נשכח! שלעולם נזכור! יהי זכרכם ברוך.