מחנה פלשוב. הבוקר טרם הבקיע. בצריף מחנק, אויר דחוס. חשים באוויר אימה ומתח. מדי פעם נשמעת אנחה. מדי פעם נשמעת זעקה. קול בכי חרישי, גידושים, קללות, קריאת קורעת לב: איפה אתה? איפה אתה?! הפחד מטייל בין הנחים. אפילו ברגעים אלה לא יעזבם. החודש מאי 1944. חודש מאי הירוק. חודש מאי האדום – מאדים מדם הקורבנות. חודש האהבה, ההתחדשות, אך לנו . . . במקום שמחה – יגון, אכזבה וכאב מביא הוא.
כי הגענו עד הלום, כי סובלים אנו ויכולנו . . . הגאולה מתקרבת, אך מי יזכה לה? הצורר הנאצי מחדד את ציפורניו, וחונק. חונק. חונק. צפרירי בוקר. השמש בקרניה מבשרת יום חדש בא. פותחת ענינים, ורצה מהר להיות בין הראשונות במחראה. במהירות מתרחצת, ולצריף הרדום חוזרת, לזכות לעוד רגע שלווה.
היום יום ראשון בשבוע. יום מנוחה. אך לפתע קול האחראית על הצריף נשמע: לקום, לקום מיד! מהר, מהר לקום! למסדר! רעש מהומה. ריצה מטורפת. מה קרה? מה פתאום? אין זמן לשאול. כבר כולנו על ה"אפלפלאץ". עומדים ומחכים ומצפים. למה? המתיחות גוברת ועולה. הפחד מייבש את הגרון. "צמאה אני", לוחשת אחותי, "וגם רעבה" היא מוסיפה. מה לעשות? אוכל ומים אין. השמש עולה, מחממת אותנו, מלטפת בקרניה את פנינו. אפילו עב קטן בודד אינו מכסה את תכלת השמים. איזה יום אביב נהדר! שמועה עוברת בין השורות. משהו קורה. מישהו מגיע. מי?
נכון, גם לפני שבועיים עמדנו כך ב"אפלפלאץ", וציוו עלינו, ערומים כביום היוולדנו, לעבור לפני ועדה רפואית. הרגיעו אותנו באומרם: זאת סתם סטטיסטיקה. רוצים להטיב עם החלשים. אולי תוספת מזון? תרופות? לכן רושמים את החולים, את הילדים. כעת, השוטרים עוברים לפי אותה רשימה, וקוראים שמות. וכל אחת ואחת אשר קראו בשמת, דומם צועדת ומתייצבת. מבט נוגה זורקת אחורה, כאילו נפרדת מאיתנו. גזר דינה נחרץ!
באותו רגע פורצים לאוויר צלילי מוזיקה. מנגינות ערבות. מנגינות ידועות. כה אהובות. ממה, ממה, מצטלצל הצליל. ממה, ממה חוזרות המילים. ולצליליהם אלה מעבירים מקידרהיים (בית הילדים) את הבודדים, האחרונים, אשר נותרו אחרי חיסול הגטו. אלה אשר בדרך לא דרך הצליחו הוריהם להעבירם למחנה פלשוב, בתקווה שאולי? כגוזלים הנעזבים בקן. ביניהם ובין הוריהם המרחק הוא כה קטן! וכה גדול! עזובים הם לטרף, והטורף בא. הצורר מוציאם ולרכבת מעמיסם. את הרמקולים מגבירים, המנגינה נשמעת ביתר עוז ומתערבת בזעקות הבכי והנהי. כך משתיקים את קולם. קול ילד יהודי הצועק "ממה, ממה". ובדיוק אותן מילים נשמעות דרך הרמקולים. "ממה קום צוריק, ממה איך רופה דיך". "לילה טוב, ליל מנוחה. סגור עיניך, עצום, ומחר שוב תשוב לשמחה וחיים". שיר ערש מצטלצל לו ואנו בוכים חרש. ליבנו דואב. השוטרים עם רובים מקיפים אותנו. לא לזוז, לא לנוע, אותם כבר לא תשיגו. לא תצליחו לעזור להם. הגרמנים עוברים בין השורות. האם הצליח מישהו להסתתר?
ברכבת יש עוד מקום. צריך למלא את המכסה. בשנת 1944 כבר אין סודות. היטב יודעים לאן מובילה הרכבת. לכן כה חודר מבט הפרידה. לכן כה כואב חוסר האונים. לכן חשים אנו את הפחד, האכזבה והיגון אשר בעיניהם – עינינו.
שירי הילדים נשמעים בלי סוף. בלי סוף. אך למי נשיר אותם מחר? אין כבר ילד יהודי! מביטים לשמים. השמש זורחת. יום אביב, יום זיו! הגם מחר תזרח לנו השמש? מי לחיים – ומי למוות. מי ברעב, ומי בצמא, מי באש ומי בחניקה. "שמעת, שמעת?" לוחשת חברתי "מחדר חולים הוציאו את כולם, כולם. אמי שם" מה אגיד, ומה אענה, ומילים בפי אין.
קולות השירה נדמו. מרחוק נשמעת צפירה חדה. זהו הסימן, הרכב זזה. הם נסעו. הם עזבו. הלב בוכה – הם נסעו. הלב פועם בחוזקה – הם נסעו, נסעו ואינם, אינם! הם… ואנו…
לא הרגשו איך עבר הזמן. הפחד שיתק אותנו. השמש נוטה מערבה. דמדומי ערב. ושוב צרחה: "האפל תם! לצריפים חזור!". מתחילה ריצת "אמוק". כל אחד ואחת מחפשים, בודקים. מי הלך? מי נשאר? "אבא! דויד! אתם כאן!!! כמה שמחים להיות ביחד. מתחבקים. מתנשקים, שולחים מבט על הצריף. ניצוץ השמחה דעק. שותקים. לולה ניגשת אלי. עיניה אדומות מבכי. "לקחו את אמי". קולה חנוק מבכי ואני שותקת.
אשה אחת מתייפחת, שניה שערותיה מורטת, אחרת עם ראש מורכן מיבבת. בכי תמרורים מסביב. איך, איך נוכל לעזור להם? להביע את רגשותינו? מה נגיד? מה נעשה? כח אין לנו! "רניה, רניה" נשמעת זעקה. אבל רניה איננה. "כמה שאני מבינה אותה" אומרת דודתי העומדת על ידי "מי כמוני חש את הכאב, עברת זאת לפני שנה. "כן", היא נאנחת, "כבר שנה עברה מאז גנבו ממני את בני הקטנים", ודומם בולעת דמעה.
בפינת הצריף יושב לו אב. בלי מילים, מלטף את נעלי בתו יחידתו. מבטו נודד לעבר, כאילו לא נמצא איתנו בצריף. לפתע מחבקם, מנשקם. שפתיו רועדות, לוחשות סוד לנעלים העזובות. אצבעותיו הלוך ושוב עוברות על פני הנעליים. נעליים של בתו זהובת התלתלים, בת השמונה.
לילה ירד. הלילה הזה היה עטוף בשחור וכאב, לא ראינו כוכב של תקוה. יאוש, יאוש. התקרבתי אל אחותי, חבקתי אותה שעה ארוכה. אחותי ואני. האם ימים רבים נזכה להיות ביחד? האם נעבור את הסערה ונוכל לה? האם יגיע השלום? הנשמע פעמוני חרות? הנזכה? הנחיה? מחשבות, מחשבות ומשאלות. מחשבות ותקוות. כי אנחנו כל כך רוצות לחיות.
אסתר (סטניה) מנהיים (הולנדר)