בוקר אחד העירו אותי ולקחו אותי למגרש שבו חיכתה לנו קבוצה קטנה. העלו אותנו על משאית צבאית, ונסענו בתוך המחנה למחסן של חפצים שונים. אחרי חיסול הגטו עבדו במחסן בעיקר נשים. אמרו לנו לקחת כמה שקים עם סמרטוטים עבור המפעל של שינדלר. לי לא היה מושג מה זה שינדלר. מאחר שלא היה לי דבר, נכנסתי למחסן, לקחתי תרמיל גב טוב, ומילאתי אותו בתחתונים של גברים ונשים, חולצות ומכנסיים. כל מה שיכולתי. שינדלר היה פולקס דויטש צ'כי, מחבל הסודטים שריגל עבור הגרמנים. הוא היה אדם טוב לב, פיקח ועשה הכל כדי להציל יהודים. הוא הזמין בעלי מקצוע, ואני בתוכם כמסגר.
כשהגענו למחנה שינדלר חילקו אותנו לצרפים, ובמסדר בוקר הודיעו לכל אחד מהו מקום עבודתו. בצריפים היו דרגשים ארוכים בני שתי קומות, והאוכל היה סביר. מסביב למחנה עמדו מגדי שמירה של האס-אס והאוקראינים. המחנה נראה כמו מחנה ריכוז בזעיר אנפין. מתחם המפעל והמחנה נקראו זאבלוצ'ה בקרקוב. במחנה עבדו שוטים יהודים ושוטרות, כמה ראשי קבוצות וכמה קאפו. כל יום ערכו שני מסדרים, בוקר וערב.
שני מפעלים הפעיל שינדלר. באחד ייצרו את כל סוגי הסירים מאמייל, וממולו פעלה השטנצובניה (מכבש) בה ייצרו כל מוצר השייך למטלורגיה כמו גם חלקי רימונים עבור הצבא הגרמני במכונות גדולות מכל הסוגים. המהנדסים והפועלים הפולניים עבדו יחד עם היהודים. הם היו אנשים חופשיים.
כמסגר סידרו אותי לעבודה במחלקה השייכת למטלורגיה, אבל כמוביל מריצות עמוסות בחלקי רימונים למקומות שונים בבית החרושת. לאחר שהמכבש ייצר את האצבע החלולה של הרימון שלתוכו הכניסו את חומר הנפץ, הובלתי את החלקים בארגזים לתנור הלוהט במיוחד בו עברו שריפה.. לאחר הקירור הובלתי את החלקים למחלקת ייצור סירי האמייל. במחלקה קטנה עמדה אמבטיה כימית מיוחדת, בה טבלו את הבוקסות. שם ניקו את הבוקסות ושרו שירים בפולנית, כך שהיה לא רע. מנהל המחלקה היה לזר, ושם המחלקה היה בונדר. יום אחד עשו לנו קעקוע על היד הימנית: KL.
ליד בית החרושת עמד בית, זיארנה, שהכיל תחנת קמח ומאפיה שסיפקו למחנה לחם בשפע. האוכל ששינדלר סיפק לנו היה מספיק. מלבד הלחם היו מרקים טובים עם מעט נקניק בתוכם, אבל אם רציתי משהו טוב יותר דיברתי עם אחד הפולנים ועשיתי איתו עסקת חליפין עם החפצים שהבאתי מפלשוב. נתתי לו משהו והוא הביא לי שוקולד, שינקן, קבנוס ועוד ברים טובים. כך אגרתי על גופי רזרבה לימים הקשים שהגיעו אחר כך. במחנה פעלה גם עזרה יהודית בשם JSS שהגיעה דרך שוויץ ואמריקה בכסף, בתרופות ובעוד דברים טובים.
שינדלר התייחס אלינו לא כמו הנאצים. לפני המלחמה עסק במכירת טרקטורים. כשהגרמנים קיבלו את הסודטים שלחו אותו לפולין כאילו להתעניין בטרקטורים, אבל בעצם שלחו אותו לרגלל עבורם. איך נראה הצבא הפולני, מה יש להם, איזה נשק, אילו טנקים. כשהגרמנים כבשו את פולין הוא הגיע לקרקוב וקיבל מהגרמנים את בית החרושת לייצור סירי אמייל שהיה שייך ליהודי. הוא היה אדם מאד פיקח, וכשקיבל את בית החרושת התחיל לייצר רימונים למאמץ מלחמתי, וגם סירי אמייל. הוא גם ידע למכור סירים בשוק השחור.
שינדלר אהב מאד כסף, יהלומים, אלכהול, נשים ולשחק קלפים. בקרקוב ידעו אלה שנכנסו לעבוד במחנה שינדלר שזה כרטיס לחיים. שינדלר בעצמו בא מדי פעם לראות את האוכל שקיבלנו, ואף שוחח עם האסירים. שינדלר היה חברו של מפקד מחנה פלאשוב, אמון גט יימח שמו. כשהרוסים התחילו להתקרב לכיוון קרקוב בהתחילו לדלל בתחילה את בית החרושת של שינדלר ואחר כך גם את מחנה פלאשוב.
המשלוח למחנה הריכוז וההשמדה מאוטהאוזן שבאוסטריה בחודש אוגוסט 1944 כלל גם אותי. לפני שעזבנו את המחסן וחילקו דברים טובים כמו ריבה. כשהגענו לרכבת נתנו לכל אחד קופסה אחת של קילו בשר ולחם אחד צבאי לנסיעה בת שלושה ימים עד מאוטהאוזן. הכניסו אותנו לקרונות של בהמות, מאה וארבעים איש נסגרו בקרון צפוף וחם מאד. היה קשה לנשום. אך פתאום הגיע שינדלר לתחנת הרכבת ונתן הוראה להתיז מים עם זרנוקים של מכבי אש על הקרונות, ובאמת זה עזר לצנן אותם. לקרונות הכניסו קנקנים לעציית צרכים ובבקרים הכניסו קפה. כך, בנסיעה בתנאים לא אנושיים הגענו לתחנת הרכבת של מאוטהאוזן לאחר שלושה ימים. כשיצאנו מהקרונות ראינו שאנשים רבים לא החזיקו מעמד ונפרו. מהרכבת צעדנו במעלה ההר עד למחנה.
בחודש אוקטובר גם מחנה שינדלר וגם מחנה פלאשוב נסגרו. שינדלר ערך רשימה של אנשים להקמת בית חרושת חדש-ישן בצ'כיה, בעיר ברילניץ. שלוש מאות נשים ממחנה שינדלר הובאו לאושוויץ וכמעט עמדו לחיסול. שינדלר התיישב עם מפקד המחנה והציל אותן בכך שלקח אותן לברילניץ.
מרדכי (מרקוס) לוסטיג (קאננגיסר) מתוך: "נוצות אדומות"