במחצית המאה ה-19 התארגנה, על ידי ארגון נשים יהודיות בקרקוב, חברת יתומים יהודים. בתחילה שכנו היתומים בשני אולמות בכיכר Bawol, אחר כך עבר לבנין צר מלהכיל את יושביו ברחוב אסתרי, עד שבשנת 1872 השתכן המוסד בבניין בן שתי קומות ברחוב דיטלה 64. כאן עמדו לרשות 50 היתומים שהתחנכו במקום אולמות לשינה, חדר אוכל ומטבח.
אחרי מלחמת העולם הראשונה נבחרו לעמוד בראש המוסד הגב‘ רוזה רוק וד“ר רפאל לנדאו, ולאות הוכרה על פעילותם המסורה של רוק ובעלה לפיתוחו של המוסד הוסב שמו, לאחר מותה, ל“חברת יתומים יהודים ע“ש רוזה רוק“. ובסיועם של יהודים קרקובאים שהיגרו לחו“ל התאפשרה הרחבת המוסד , בניית שתי קומות נוספות בבניין, והגדלת מספר היתומים המתגוררים במקום ל-100, אשר שהו במוסד עד הגיעם לגיל 14. התלמידים למדו לימודים כלליים בבתי הספר הציבוריים, ולהשלמת לימודיהם בנושאים יהודים הם זכו בשעות אחר הצהריים מפי מורים יהודיים אשר לימודי ב“חדר“ בשעות הבוקר. תלמידים שהתקשו בלימודיהם זכו לסיוע ותיגבור, ותלמידים מוכשרים קבלו, בשעות אחה“צ שעורי מוזיקה, שפות זרות וכיו“ב. לרשות התלמידים עמד אולם התעמלות מצויד כהלכה. בשנת 1932 נפתחה ”בורסה“ לבנות, אשר כללה לימודי מקצוע ושהות במסגרת זו עד גיל 18.
בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה השתרע המוסד שבדיטלה 64 על 10 חדרי שינה גדולים, שני חדרי אוכל, 4 חדרי כיתות לימוד, אולם ספורט, מתפרה, 9 חדרי מגורים לצוות המחנכים ומספר חדרים לשרות ולמחסנים. את המקום ניהל ד“ר רפאל לנדאו, סגנו היה דוד קורצמן, והיו“ר הייתה גב‘ אנה פוירשטיין.
עם כניסת הגרמנים עזבו חלק מהצוות ומהחניכים את העיר, אך תוך זמן קצר שבו רובם והמקום חזר לתפקד. במחצית ספטמבר 1939 נבחרה הנהלה חדשה שכללה, בין היתר, את ד"ר אלכסנדר ביברשטיין, מארק ביברשטיין (יו"ר), דוד קורצמן, מקפלד, נחום מונדרר, המהנדס מורגנבסר, רפאל מורגנבסר, אוהרנשיין, הרוקח לאון סלפטר, אוטליה שנקר, דוד שמלקס וגב' שטרנברג. יהודי קרקוב תמכו כספית במוסד, שעכשיו התחנכו בו 200 יתומים בני 5 עד 17.
על פי הצו הגרמני נסגרו כל מוסדות החינוך היהודים, ובבית היתומים ארגנו ללימודים לתלמידים בהנחייתם של מורים שנאלצו לעזוב את משרותיהם הקודמות. מספר דירות בבניין שפונו מדיירים בתחילת המלחמה, שימשו אף הם את בית היתומים. עד סוף 1942 נוהל במקום מטבח עם אוכל יהודי, נחגגו החגים היהודים והועלו הצגות חובבים
הקמת הגטו מהווה בעצם את חיסול בית היתומים. מבית רחב ידיים ומואר נאלץ המוסד ותלמידיו, בסוף מאי 1941, לעבור לבניין צר מידות, ששטחו היה רק כ-25% משטח הבניין הקודם, ברחוב Krakusa מס' 8. הקשיים הכלכליים באחזקת המקום גברו, היה קושי להשיג מזון בסיסי וציוד הכרחי. במהלך 13 חודשים, עד האקציה של יוני 1942, שכן בית היתומים ברחוב קרקוסה, ואז, עם צמצום שטחו של הגטו והוצאת הבניין מחוץ לשטח הגטו, נאלץ המוסד לעבור, תוך 3 ימים, ולהידחס בשתי קומותיו של הבניין ברחוב יוזפינסקה 31, בנין ששימש עד מחסן רהיטים שנלקחו מהיהודים עוד טרם הקמת הגטו. בקומת הכניסה של הבניין שוכנו המטבח, חדר האוכל ומגורי הצוות וקומה הראשונה והשניה שימשו כחדרי שינה ל-175 הילדים השוהים במקום. בספטמבר 1942 הועבר המוסד, על פי הוראתו של ראש היודרנט שמחה שפירא, לרחוב יוזפינסקה 41. לכאן הועברו גם ילדי ה"בורסה" ששכנה עד כה בבניין ברחוב יוזפינסקה 35. 230 יתומים, ביניהם כאלה שהגיעו מחוץ לקרקוב, הצטופפו במקום הצר והטחוב, וכולם סבלו ממחסור הולך וגובר במזון ומהתדרדרות בתנאי התברואה.
כך עד 28 באוקטובר 1942. כל יושבי בית היתומים, כשהם מלווים במנהלת המסורה הגב' אנה פויירשטיין, ובעלה, נשלחו אל המשרפות בבלזץ'. 80 שנה היה קיים המוסד בקרקוב, אלפי תלמידים יהודים התחנכו בו במהלך שנות פעילותו. הצורר הגרמני שם קץ למפעל המפואר.