הורי ואני, בת יחידה, גרנו ברובע אלגנטי של קרקוב, שבו גרו בעיקר פולנים. בכל התעודות שלי כתוב ליד הפרטים האישיים: דת משה. אני חשבתי שכך צריך להיות. בקרקוב בשנות השלושים של המאה העשרים, עיר של כרבע מיליון תושבים, היו כעשרה בתי ספר תיכוניים ממשלתיים לבנים ורק בית ספר אחד לבנות. אז החלו בבניית בית ספר יוקרתי חדש לבנות, עם אולמות ספורט והרצאות, מעבדות ומגרשי ספורט, אך יהודיות כמעט ולא התקבלו לבית הספר. אבי שהיה מהנדס בנין והשתתף בבניית הגימנסיה, דיבר עם המנהלת והראה לה את תעודותיי, וכך התקבלתי. היינו רק שתי יהודיות בכיתה. בכיתות הנמוכות לא הרגשתי אפליה והיחסים היו טובים. בפעם הראשונה שהושפלתי על רקע דת היה בכתה ח' או ט', ומעשה שהיה כך היה: אחרי אימון בוקר של סקי באחוזה של בית הספר, שאלה המחנכת: מי התלמידה הטובה ביותר בסקי. מיד הצביעו עלי, אך המורה שאלה שנית: "אבל מי משלנו?". לא הבנתי את משמעות של השאלה, ורק אחרי זמן מה למדתי שאני אזרחית סוג ב'. נטע זר.
עם השנים האנטישמיות התגברה, אם כי עד 1939 לא חשתי בהשפלה שמכוונת ישירו כלפי. באותה שנה למדתי כבר בכיתה י"ב. לצידי ישבה גויה סתומה שלה הייתי אמורה לעזור בלימודים. היה בוחן בפולנית וגויה העתיקה ממני, כמו תמיד, מילה במילה. התוצאה: הגויה קיבלה ציון 10 ואני – 0. בפני כל הכיתה אמרה המורה: "לא יתכן שפולניה העתיקה מיהודיה. רק ההייפך. ולכן היהודיה מקבלת בלתי מספיק." נקמתי הייתה שיותר לא עזרתי לאותה גויה, היא נכשלה בבחינת הבגרות במתמטיקה, ואני לא החלפתי עמה מילה עד לסוף הלימודים.
כחודש לאחר סיום הבחינות, ביולי 1939, פניתי, בצרוף תעודותיי המצויינות, לאוניברסיטה. התשובה שקיבלתי הייתה: "העלמה מתבקשת להביא תעודת הנצרות ואז תתקבל לכל פקולטה שתרצה".
בחודש אוגוסט 1939 גוייסו לשרות אבי יוסף ודודי קרול, שניהם קצינים בצבא הפולני, ואילו הסבים, אמי ואני עברנו לירוסלב שבמזרח, אל מקום מגוריהם של הורי אבי. לקחנו עמנו כמה מזוודות ומסמכים, והיינו בטוחים שהמלחמה תסתיים עד מהרה. כך יצאנו ל-6 שנות נדודים.
ירוסלב, 1 בספטמבר 1939: טנקים גרמנים עברו את גבול פולין והתקדמו במהירות. הפגזות. בריחה למקלטים. אחרי כמה ימים ברחנו כולנו מזרחה, ללבוב. בלבוב היו כבר רבים מבני משפחתי בינהם הורי אבי ודודים עם ילדיהם. 4 דורות הושמדו באכזריות במחנות המוות. איש לא שרד. בדצמבר 1939 הגיעה אלינו הידיעה כי אבא וקרול עברו עם צבא פולין את הגבול לרומניה, ושם הוסגרו במחנה קצינים לשבויי מלחמה, שהועבר אחר כך לגרמניה.
לבוב, אפריל 1940: לפנות בוקר דפיקות עזות על הדלת. חיילים רוסיים. כל המשפחה שלנו, 8 נפשות, הועמסו על רכבת המיועדת לבהמות והובלנו מזרחה. אחרי כעשרה ימים הגענו למרייסקיה, רפובליקה על שפת נהר הוולגה, כ-600 ק"מ מזרח ממוסקבה, ומשם במשאיות, כשלושים ק"מ צפונה, למחנה עונשין ביער עבות. לא הייתה שם שמירה ולא גדרות אך לא היה לאן לברוח.
כאן היינו עד אוקטובר 1941 . תושבי המקום, שבט עם פנים שטוחות, עיניים מלוכסנות, דוברי שפה שלא דומה לשפה אירופאית, ככל הנראה שייכים לקבוצת עמים מונגוליים. כדי לשרוד היינו חייבים להסתגל לתנאים, וללמוד את דרך חייהם של המקומיים. בבקתות העץ בהן שוכנו היו תנורים ענקיים להסקה בעצים. על הקירות טיילו קרציות צהובות – שורות, שורות כמו חיילים (משמידים אותן באמצעות מים רותחים אותם שופכים על הקירות) . למדתי לעבוד עם גרזן, משור, מגל, לשאוב מים מבאר או להביא מים מהנחל בדליים, לנעול קבקבים מקני סוף הנקשרים על סמרטוטים לרגליים. לא התלוננתי. האמנתי שזאת הרפתקה חולפת.
כדי לקבל אוכל בסיסי היה חייב לפחות אחד מבני המשפחה לעבוד ביער. אנחנו היינו חמישה, ואני היחידה שמסוגלת לעבודה פיזית, וכך יצאתי לעבוד ביער.
בברית המועצות על שפת נהר וולגה, אוקטובר 1941-ינואר 1946: באוקטובר 1941 שוחררנו מהמחנה ביער והדרך היחידה לצאת מהמקום היתה באמצעות שייט על הוולגה. הלכתי 30 ק"מ ברגל עד שהגעתי לכפר על שפת הוולגה. שכרתי חדר גדול בבית עץ עבור משפחתנו שמנתה 8 אנשים, ומצאתי נהג שעבור שוחד היה מוכן להביא את בני משפחתי למקום. ימים אחדים אחר כך התחילו ימי החורף. קרה. סבי חלה בדלקת ראות ונפטר. הוא היה יהודי מאמין אך לא היה בסביבה בית קברות יהודי וכך קברנו אותו בבית קברות כפרי נוצרי. כעברו שנה קברנו לידו את אשתו, סבתי, ויצרנו בבית הקברות פינה לקברים יהודיים עם מצבות עץ שמגן דוד חרות עליהן.