"ללכת על חוד התער", אירנה יוהנס לבית הימלבלאו

"ללכת על חוד התער" הוא סיפורה של אירנה יוהנס לבית הימלבאו, מאת נורית אשכנזי, על חייה של אירנה בתקופת המלחמה כשהיא חיה בזהות שאולה.

משפחת הִימֶלְבּלָאוּ משפחה יהודית אמידה, מתבוללת ולא ציונית, מתגוררת בבית דירות מרווח ברחוב שְׁיֶינְקְיֶיבִיצָ'ה (Sienkiewicza) מס' 2 בקְרָקוֹב. האב יוסף היה עורך דין ידוע בעיר, בעל לשכה בבניין משרדים ברחוב גרודסקה שליד הרינק, והאם אֶרְנָה היתה עקרת בית וחברה פעילה בוועד אמהות של הגימנסיה העברית. לזוג שתי בנות: הלנה ואירנה.

את לימודיה היסודיים סיימה אירנה בבית ספר פולני Jadwigi z Łobzowa: אחת משלוש תלמידות יהודיות בין 500 תלמידות פולניות. כולן ידעו מי הן היהודיות, אך זה לא הפריע לאירנה להיות מעורבת ומקובלת בחברת התלמידות הפולניות והחיים זרמו בטוב ובנעימים. הקשר עם החברה היהודית בקְרָקוֹב היה מזערי, והתנהל בעיקר בימי א', ביום השבתון האזרחי, פעם בחודש. בימי ראשון אלה, ערכה משפחת הימלבלאו מפגשי חברה ותרבות בסלון ביתם, שהחלו בשעות אחר-הצהריים המוקדמות והסתיימו בשעות הלילה המאוחרות. המשתתפים, בני המשפחה המורחבת וידידים, אכלו, שתו, שוחחו, שחקו בדמקה וברידג' והקשיבו להרצאות, קונצרטים ושירי משוררים. לעיתים ההשתתפות הייתה כרוכה ברכישת כרטיסים במטרה לסייע כלכלית לאנשי רוח יהודים בקרקוב.

בשנת 1936, עם סיום בית הספר היסודי הפולני, החליטו ההורים להעמיק את הכרותה של אירנה עם העולם היהודי ורשמו אותה ללמודים בגימנסיה העברית ברחוב בְּזֶ'ז'וֹבָה, שם כבר למדה האחורת הבכורה, הלנה. רק שלוש שנות לימודים, מתוך ארבע, הספיקה אירנה להשלים כשרוחות המלחמה החלו מנשבות והמשפחה חזרה מחופשותיה לביתה שבקרקוב.

הוחלט כי האם ושתי הבנות תסענה לוורשה, להתגורר אצל קרובים עד יעבור זעם, מתוך הנחה, שבירת פולין מוגנת יותר מקְרָקוֹב, ויוסף, אבי המשפחה, יישאר בקְרָקוֹב בצפייה לצו הגיוס הצפוי מהצבא הפולני.
במשך 27 ימים הייתה וורשה נצורה ומופגזת ובנות הימלבלאו עברו תלאות רבות, כשהן מתגלגלות מבית שרוף לבית הרוס וממרתף למרתף עד כניעת ורשה לגרמנים בסוף ספטמבר 1939 . מיד לאחר הכניעה, חזרו הנשים לקרקוב ומצאו אותו נעול. עו"ד הימלבלאו ברח ללבוב, ועל דלת הכניסה הסגורה נתלה שלט בגרמנית: הדירה מוחרמת הכניסה ליהודים אסורה. שוער הבניין הרשה להן להיכנס לביתן לכמה דקות, ולקחת משם חפצים ככל שיוכלו בזמן קצוב זה.

תחילה עברו להתגורר אצל קרובי משפחה בעיר, אך היה זה פתרון זמני בלבד, ובינואר 1940 החליטו לעבור לעיירה קששוביצה (Krzeszowice) מערבית לקרקוב, שם חיו מכרים של המשפחה. דירה נשכרה והלנה ואירנה עבדו בגן ירק, ובהמשך כמבשלות במיינקיניה (Miękinia) – מחנה כפייה לגברים צעירים יהודים מפליטי זְבּוֹנְשִׁין, עד שהאחרונים נשלחו הלא נודע באביב 1940. עבודתן של בנות הימלבלאו במחנה הכפייה, אפשרה להן קבלת רשיון עבודה וכך נשארו הן בעיירה עד יוני 1942, מועד גרושם של אחרוני היהודים באזור ל-סקבינה.

משאישורי העבודה ממחנה מיינקיניה לא הוארכו יותר, החליטה אירנה להשיג ניירות ארים מזויפים, לה ולמשפחתה, על מנת לאפשר להם לחיות מחוץ לגטו. בדרך לא דרך השיגה מהכומר בכנסיית סנטה מריה שברינק תעודת לידה ע"ש בני משפחת בזדיל, שהבת מריה היתה חברתה. באמצעות הכמרים במקום לידתם של בני המשפחה השיגה אירנה תעודות לידה של הבנות מריה וינינה בזדיל, של אם המשפחה יואנה ושל אב המשפחה ולדיסלב בזדיל.

בסוף יוני 1942 נתלו בכיכר בקששוביצה מודעות המחייבות את כל היהודים להתייצב בכיכר עם מטען של 25 ק"ג לאדם. אירנה הבינה שהגיע הזמן להשתמש בתעודות של משפחת בזדיל. היא שכרה לשלושת הנשים דירה ב-אויצוב (Ojców), תוך שהן מאמצות את הזהויות החדשות, ודאגה להביא עליהן את האב יוסף, שחזר בנתיים מלבוב והתגורר בעיירה סקלה. המשפחה המאוחדת עברה לדירה אחרת, בעיירה מקוב פודלסקי שלמרגלות הטטרה, ואירנה, שלה מראה ארי, נסעה לקרקוב, על מנת להצטרף לפעילות המחרתית של חברי תנועות הנוער בעיר.

הפעולה הראשונה אותה היא מתבקשת לעשות היא לארגן מסמכי קנקרטה עבור שלושה אנשים שנמצאים בגטו טרנוב, לנסוע לשם ולנסות הוציאם מהגטו בעזרת המסמכים המזוייפים. אחר כך נשלחת אירנה לחפש מקום שבו אפשר יהיה לשכור דירה כדי להעביר אליה את הפעילות המחתרתית של הדפסת החומרים, וכן להסתיר בה משפחה בת שלושה נפשות. במישלניצה, דרומית לקרקוב, נמצאה דירה מתאימה ואירנה מתחילה להדפיס ולהפיץ חומר תעמולתי בעתון "החלוץ הלוחם", פעולה שיש לעשותה בזהירות רבה, רק בלילות ובשקט ובנובמבר 1942 נשלחה אירנה שוב בשליחות המחתרת לגטו קרקוב כדי להכניס אליו שני אקדחים, תחמושת ותעודות מזויפות. עם סיום השליחות חזרה אירנה למקוב פודלסקי, אל משפחתה, אך המשפחה נאלצת לעזוב את המקום בגלל מכרה פולניה שמזהה את אירנה והמשפחה כולה הגיעה, באפריל 1943, לוורשה ומשם, עד סוף המלחמה, לעיירה סבושוביצה, שם שם יוסף הימלבלאו, אבי המשפחה, קץ לחייו.

לאחר השחרור חזרו האם ושתי הבנות לקרקוב, שם הכירה אירנה את דב יוהנס, ממנהיגי תנועת עקיבא ואיש וועד ההצלה היהודי שברחוב דלוגה 38, מי שהיה לימים בעלה. היה זה דב יוהנס אשר קיבל לידיו, מיהודה פרידמן, את קופסת פח שבה היו ניירות הטואלט עליהן כתבו יוסטינה דוידזון וחברותיה לתא הכלא את היומן, שהתפרסם עוד בקרקוב בשנת 1946 כ"יומנה של יוסטינה".