שמי נפתלי (טולק) אריאן בן ישעיהו (אוזיאס זיגמונד) ובילה סרקה (ברטה בלקה) לבית הלפורן, ובפרוץ מלחמת העולם השנייה, הייתי בן אחת עשר וחצי אחרי שסיימתי חמש שנות לימוד בבית ספר יסודי בעיר הולדתי "קרקוב" Kraków , נולדתי ב- 5 בפברואר 1928, יד שבט תרפ"ח.
שנות ילדות: משפחתי הייתה ממעמד בינוני, אבא התפרנס מחנות בגדים לגברים, די מבוססת ובמרכז העיר קרקוב ר"ח זביז'ינצקה 12 Zwierzyniecka. זכורים לי שתי חנויות קודמות של אבי, אחת כדוכן למכירת בגדים ישנים מול "בית הכנסת חדש דרמא זצל" ברחוב שרוקה Szeroka ואחרי זה חנות לבגדים חדשים במרכז רובע היהודי ברחוב קרקובסקה 5 Krakowska, אימי לא עבדה, ולפעמים הייתה הולכת לעזור לאבא בחנות. אנחנו הילדים היינו נשארים בבית בהשגחת העוזרת הפולנייה, בחורה כפרית מועסקת כל היום, שגם לנה אצלנו. הדירה בה גרנו הייתה מרווחת, 3 חדרים, מטבח אמבטיה ושירותים, מים זורמים חשמל וגז. אני מציין את זה כי זכור לי, בהיותי בן 4 , גרנו בבית ששם לא היו מים זורמים בבית, רק באר בחצר, וגם השירותים מחוץ לבית בחצר ששימשו את כל הדיירים מהבניין, וכל זה הייה גם בעיר קרקוב. באותה חצר הייתה מתפרה ללבנים וכלי מיטה. לילה אחד פרצה שם שריפה שגמרה את כול תחולת המפעל כי לא היו מים בכדי לכבות את השריפה בתחילה, עד שבאו הכבאים.
בימי קיץ היינו יוצאים עם אימא למקומות נופש בהרים, ואבא היה בא לשבתות לבקר אותנו. זכור לי שיטפון בזמן שהיותינו בעיירת נופש רבקה Rabka , הנהר רבה יצא מגדותיו והציף כמעט את כל העיירה. כל הדירות הנמוכות והמרתפים התמלאו במי הנהר. עיקר הסובלים, היו הבעלים של הדירות שהושכרו לנופשים, כי הם עברו זמנית לגור במרתפים. באותו שנה עברנו לגור במרכז העיר קרקוב ועזבנו את הרובע היהודי קזימייז' Kazimierz. זכורים לי גם מקומות נופש כמו פיאסקובה-סקלה Piaskowa-Skała ריטרו Rytro לא רחוק מעיר נופש ידוע קריניצה Krynica זה עוד לפני שאחותי הניה נולדה.
בסיום כיתה א' נשלחתי לנופש שהיה מנוהל על ידי מנהל בית הספר מזרחי לעיירה זבוייה Zawoja . הובטח לנו שנעלה להר בביה-גורה Babia-Gora.וזה לא קוים, חזרתי הביתה מאוד מאוכזב, ויותר לא נסעתי עם בית ספר שלי.
בשלוש השנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ביליתי את החופשות במחנה של צופים מה 1 ליולי עד ה 31 באוגוסט. בשנה האחרונה שלפני פרוץ המלחמה שוחררנו מהמחנה שבועיים לפני הזמן ונשלחנו הביתה. לא הייתי מרוצה, ולא היה לי ברור למה קיצרו לנו את הנופש. העיירה זבוייה, Zawoja שבה היה ממוקם המחנה, הייתה בגבול עם צ'כוסלובקיה שאז הייתה בחלקה בשליטה של הגרמנים. מקום מקסים מוקף מסביב בהרים יערות נהר ופלגים לאין ספור.
במחנה צופים היה ממש משטר צבאי, בבוקר השכמה, מסדר הרמת דגל. סדר היום, סדור חדרים, ארוחת בוקר, ויציאת לפעולות לפי סדר היום. פעולות ספורט, ועסוקים שונים במחנה ומבחוץ, טיולים בסביבה, וביערות בהם נתקלנו לא פעם אחת בחיות בר. למדו אותנו כל מיני דברים פרקטיים לחיים: לבשל, לתקן בגדים, לתקן רהיטים שבורים , לשרוד ביער ולהתקיים מפירות יער שהיו שם בשפע. הפעם כן עלינו לבבייה-גורה Babia Gora שמתנשא לגובה של 1750 מ' מעל פני הים. נוף מרהיב ומזג אוויר נפלא. אני טוען שזה עזר לי לשרוד במחנה ריכוז במשך 3 שנים אצל הגרמנים.
שנות בית הספר: אחרי בילוי בגן הילדים וחופשת קיץ נשלחתי ללמוד בחדר,זה ארך רק מספר ימים ועברתי לבית ספר "מזרחי" ברחוב מיודובה 26 Miodowa ושם למדתי עד כיתה ג',היה לי קשה כי שיעורי תנ"ך נוהלו בשפת יידיש שלא שלתתי בה. בכיתה ג' התחילו הבעיות, לא רק בגלל הלימודים.
בית שבו גרנו היה מרוחק מבית הספר, (הזכרתי שעברנו מהרובע היהודי למרכז העיר) ובכיתה ג' התחילו הלימודים ב 2 משמרות, משעה 8 בבוקר עד שעה 12 בצהרים, ומשעה 3 אחרי הצהרים עד שעה 6 ולפעמים עד 7 בערב . כל החברים שלי מהכיתה שחקו כדורגל אחרי שיצאו מבית הספר בצהרים, והיה להם זמן לבוא הביתה, לאכול ארוחת צהרים, ולשוב לבית הספר בזמן. הם רובם גרו לא רחוק מבית הספר. גם אני רציתי לשחק אתם, וכל יום הייתי מאחר לבוא הביתה ולא נשאר לי זמן לאכול ארוחת צהרים, כי היה עלי לשוב לבית הספר. לכן זו הייתה הסיבה שהעבירו אותי לבית ספר אחר בשם "גימזיה העיברית" ברחוב בזוזובה פינת פודבז'זיה Brzozowa Podbrzezie שבו למדתי רצוף משעה 8 בבוקר עד שעה 2 בצהרים, בתי הספר היו פרטיים ובתשלום די גבוה . וגם זה לא נמשך הרבה זמן. כשסיימתי את כיתה ה' פרצה המלחמה וזה היה הקץ ללימודים הסדירים שלי.
אחותי סידה שהייתה גדולה ממני בשנה, למדה בבית ספר עירוני, רק 3 בנות יהודיות היו בכיתה, והן תמיד היו המובילות בלימודים. אחותי הניה הקטנה ממני ב 5 שנים טרם הגיע לגיל של בית הספר.
אהבתי מאוד לבקר בחנות של סבא לחומרי בניין וכלי עבודה, ותמיד חזרתי עם כלי עבודה נוסף שעדיין לא היה ברשותי. תמיד אהבתי לעסוק בעבודות יד וגם לא התנזרתי מעבודות יד נשיים כתפירה, רקמה וגם סריגה, שלמדתי מאחותי סידה. כשהיא חלתה באבעבועות רוח הכניסו אותי למיטתה כדי שגם אני יעבור את המחלה ובאותו זמן למדתי את כל המלאכות יד הנשיים. בגיל קצת יותר מבוגר בערך בגיל 9-10 למדתי לבד תפירה במכונה, בשעת שהורים לא היו בבית הייתי פותח את מכונת תפירה (פותח כי ראש של המכונה היה בתוך ארגז) ומתאמן במלאכה, היו פעמים שהמחט נשברה והייתי מחליף מבלי שמישהו ירגיש בזה
כנראה בילדותי הייתי ילד מאוד סקרן. הכול היה מעניין אותי, בימים שלא הלכתי לבית הספר וזה היה נופל ביום השוק, שהתנהל פעמים בשבוע, ביום שלישי ויום שישי הייתי מתלווה לאימי שהייתה הולכת לערוך קניות. הסתכלתי איך היא בוחרת פירות, ירקות, ביצים ודברי חלב, בודקת עופות חיים (כי רק כאלו אפשר היה לקנות). את כל זה הינו מביאים הביתה, במרפסת של המטבח היה כלוב קטן, בו היו מכניסים את העופות. לפי הצורך היו מזמינים את השוחט, והוא היה שוחט את העופות בבית. הייתי מלווה את הפעולות שלאחר השחיטה, מריטת נוצות והכנת העוף להכשרת לפני הבישול. אותו הדבר היה לגבי אפיית חלות ועוגות לשבת ולחגים. שמחה רבה הייתה שהיו קונים דגים חיים ומכניסים אותם לאמבטיה, (רחיצה באמבטיה הייתה רק פעם בשבוע, לקראת שבת או איזה שהוא חג.
תחילת המלחמה: המוני גברים, בחלקם עם משפחות, עזבו את העיר. גם אבי, ישעיהו, היה בין העוזבים, הוא הצטרף לקבוצת אנשים לא מוכרים לו והלך אתם. לקח איתו קצת בגדים, כרית קטנה, טלית ותפילין וקצת דברי ערך מזהב, אשר יעזרו לו להתקיים. וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתיו.
למחרת אימי, ברטה, החליטה שרצוי שגם אנו נעזוב את העיר, והתחילה לארוז חפצים חיוניים. אני זוכר איך הסתכלה עלינו, הילדים, ועל החבילות הארוזות שהיו מונחות בחדר על הרצפה, וכאילו אמרה "מה אקח קודם איתי, את החבילות או את ילדי". היינו 3 ילדים בבית. אחותי, סידה, שהייתה גדולה ממני בשנה, ואחותי, הניה, שהייתה קטנה ממני ב- 5 שנים. בסופו של דבר נשארנו עד שהגרמנים כבשו את העיר קרקוב.
זה היה בלילה שבין יום שלישי ורביעי, בין ה- 5 ל- 6 לספטמבר, פחות משבוע ימים מפרוץ המלחמה נפלה העיר קרקוב לידי הכובשים, ללא ירי אחת. ראיתי זאת במו עיני, כי גרנו לא רחוק מהגשר דבניצקי Dębnicki שמעל נהר הויסלה Wisła. לגשר הגיעו שני חיילים גרמנים רוכבי אופנוע עם סירת צד, וירו מספר רקטות צבעוניות. תוך מספר דקות החל הצבא הגרמני לזרום לתוך העיר. הצרות ליהודים התחילו מיד. בהתחלה היו תופסים אנשים בעלי חזות יהודית, לכל מיני עבודות: מילוי שוחות שחפרנו לפני פרוץ המלחמה, עבודות ניקיון ביחידות הצבאיות של הגרמנים, או פרוק קרונות פחם למחסנים.
כל זה היה מלווה מכות רצח. הגרמנים גזרו זקנים ופאות של היהודים, פעמים רבות הם גזרו את הזקנים או תלשו יחד עם פיסות עור מהפנים. מי שמראהו היה יהודי לא היה בטוח כשיצא לרחוב אם אכן יחזור שלם ובריא באותו היום הביתה. גם אותנו, הילדים, היו הגרמנים תופסים לעבודות שונות.
מזון היה קשה להשיג. הייתי עומד לילה שלם, כדי להשיג לחם, עד שהגיע תורי, ולא פעם הוציאו אותי לפני פתח החנות, כי אני יהודי ולי לא מגיע לאכול. את זה עשו הפולנים להנאתם הרבה של הגרמנים. דבר זה נחרט אצלי עד עצם היום הזה, ואני לא מסוגל לעמוד באיזשהו תור, אפילו אם זה קשור בהנאה ובתענוג. להורי הייתה חנות הלבשה לגברים. הגרמנים החרימו אותה בטענה שבעל החנות לא נמצא במקום, וכך נשלו אותנו ממקור הפרנסה. ערכו בחנות ספירת מלאי, ואחר כך חתמו את החנות בחותם-עופרת והמפתחות נלקחו מאימי. לאחר מספר שבועות הודיעו לנו, מהמשטרה, שהחנות נפרצה וחלק מהסחורה נגנב. את החקירה ניהלו בטענה שאנחנו היינו הפורצים.
באיזשהו אופן הצליחה אימי לשכנע את הגרמנים שאישה לבדה, עם 3 ילדים לא מסוגלת לבצע דבר כזה. הזמינו את אימי פעם נוספת לערוך ספירת מלאי, ובאותה הזדמנות הצליחה להוציא מספר חליפות תמורת חליפות נוספות שקיבל השוטר הפולני, האחראי על ספירת המלאי בחנות שלנו. אני הייתי מעביר את הסחורה לכמה מכרים פולנים שהיינו אתם ביחסים טובים. והיו שהכחישו שנמסר להם דבר מה לשמירה או בטענה שאימי כבר מזמן קבלה בחזרה את הבגדים שאני הבאתי אליהם. לא היה לפני מי להתלונן, וזה אמור היה לשמש אותנו בזמנים הקשים.
משפחתו של אבי הצטרפה אלינו – אחות אבי, בעלה ושלושה ילדים בני גילנו, בערך. סבתא, אם אבי, גרה אתנו מאז ומתמיד. סבתא נפטרה ימים ספורים לאחר שהגרמנים כבשו את העיר.
שערי בית הספר נסגרו בפנינו, היהודים, ועל היהודים נאסר, איסור מוחלט, ללמוד גם בבית. איש גסטאפו החל לבקר אצלנו והתעניין בדירה שלנו. אבל זה לא היה הכול, באחד הביקורים פנה לאימי, בגרמנית, בהצעה שבתחילה לא הבנתי מה פירושה. הגרמני הציע לאימי למסור לו את הבת סידה, אחותי שהייתה אז בת שתיים עשרה וחצי, ואז העניינים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. אימי הסבירה לו שהיא רק ילדה קטנה, תשובתו הייתה "תחשבי על זה, ומהר". אחרי שהוא עזב את הדירה, אימי פרצה בבכי, וברגע זה הבנתי במה העניין.
ב 1.12.1939 הוצא חוק, שכל יהודי מגיל 12 שנים חייב לענוד על הזרוע הימני סרט לבן עם מגן דוד כחול, ברוחב של 10 ס'מ. כל מי שייתפס בלי הסרט יוענש בחומרה, חוץ מהמכות שיקבל בשעה שייתפס. נאסר על היהודים להימצא ברחובות מסוימים, בכיכרות העיר, בשדרות שמקיפות את העיר הישנה. לנסוע בחשמלית היה מותר רק בחלק האחורי ובעמידה. בשלטים בפתחי חנויות נכתב כי – לכלבים וליהודים כניסה אסורה ועוד. כמובן גם לתיאטרונים, בתי קולנוע ומוזיאונים ליהודים אסור להיכנס.
תקוות הכפר
לאחר תקופה קצרה הגרמנים החרימו את הדירה שלנו עם כל הריהוט שהיה בה, ועברנו לגור אצל סבא וסבתא, הורי אימי, אתם כבר גרו האחים של אימי עם משפחותיהם. לאחר זמן לא רב, היה גורל דירתם כגורל הדירה שלנו וגם גורל חנותם נחרץ. נאלצנו לנטוש את העיר, כי לאחר שהחנות הוחרמה לא הייתה להם תעסוקה אצל השלטונות הגרמניים. עד להחרמת החנות, סבא ואחד מהדודים היו מוחזקים כעובדים בחנותו, תחת השגחת של מפקח גרמני שהוצב בה.
עקרנו ליישוב קטן, בשם סקלה Skała, כ – 20 ק"מ מערבית מקרקוב ושם שכרנו דירה,חדר ומטבח. ארבע משפחות, בלי כל תנאים סניטרים, בלי חשמל ובלי מים זורמים, בדירות שלנו היינו רגילים גם לחשמל וגם למים זורמים בברזים, ושירותים בתוך הבית. מספר הנפשות בדירה היה 11, סבא וסבתא, 2 דודים אחיה של אימי עם נשותיהם, ילד קטן, אנחנו 3 ילדים ואימי. את המים היינו נושאים בדליים מבאר או מקור אחר שהיה במרחק רב ממקום מגורינו. את המים אחסנו בחבית עץ גדולה. התאורה הייתה- עששיות נפט או פנס קרביד שהיה מעלה סרחון רב כשהיינו מכבים אותו לקראת הלילה.
השירותים היו מאחורי הבית בצריף קטן מעל בור, וצריך היה לרוקן אותו מפעם לפעם. בחורף היה צורך לקחת גרזן על מנת להוריד את הצואה שקפא והזדקר בפתח של קרש הישיבה. וזה שירת 3 משפחות נוספות שהיו גרות באותו בית, בסה"כ 21 נפשות. מבנה המגורים היה עשוי מקורות עץ עבות עם מילוי טחב בחריצים שבין הקורות, למניעת חדירת גשם ורוח. גג מכוסה באלומות קש, לפי הסגנון הכפרי שהיה מקובל בעיירות ובכפרים הפולנים. במטבח היה תנור גדול לאפית לחם. היינו קונים תבואה אצל האיכרים ומוסרים לטחינה, או לפעמים טוחנים
לבד באבני רחיים ידניים שהיו מוקמים ברפת והיו לרשות של כל הדיירים. מכינים את הבצק ואופים לחם כפרי, שהיה מאוד טעים. במטבח היה גם מרתף קטן, כניסה למרתף הייתה על ידי הרמת מספר לוחות עץ מחוברות משטח הרצפה, ובו הינו מאכסנים דברי מזון שהשותפים לאכילתם היו העכברים. יין לפסח הינו מייצרים מתפוחי עץ שקפאו בחורף והעלה בהם ריקבון. כל משפחה יהודית הייתה צריכה לספק כוח עבודה של יום בשבוע, גברים בחציבת אבנים לסלילת כבישים, נשים במתפרות בתיקון מדים של הצבא הגרמני, וכול זה נעשה ללא כל תמורה.
מסלול החיים שלי השתנה, בקיץ הייתי מסתובב עם ילדי העיירה, הלא היהודים בשדות מרעה עם צאן ובקר, או הייתי יוצא עם האיכרים לשדות לחריש או לזריעה. הייתי הולך ליערות לאסוף אוכמניות וכל מיני פרות יער שהיו שם בשפע. בחורף גם הלכתי ליער לאסוף עצים להסקה, וכל העיסוקים נעשו בגניבה, כי אסור היה לקטוף פרי או לאסוף עצים ביערות ללא רשות שנתנה בתשלום. לא הייתה לי ברירה והייתי מוכרח לעזור בבית לקיום המשפחות.
אחד מהתענוגות שלי היה רכיבה על סוסים, רכבתי עד לאגם על מנת להשקות את הסוס, מובן שהרכיבה נעשתה ללא אוכף, ולא פעם הייתי על סף נפילה, אבל זה לא הפחיד אותי, והייתי עושה את כל המאמצים להשיג סוס לרכיבה. חיפשתי הזדמנויות לצאת מהעיירה, עם האיכרים המקומיים. פעם נסענו לכפר סמוך המרוחק כ -5 ק"מ, במגלשת שלג רתומה לסוס כדי להביא ארון בגדים, לאחת המשפחות היהודיות שבאו לעיירה כמונו. בדרך חזרה העיפה אותנו רוח וסופת שלג, יחד עם הארון. השלג היה עמוק והסוס שקע בו עד לבטן, ונאלצנו לדחוף את המגלשה. בינתיים החשיך והם לא הרגישו שאני נשארתי מאחור, בזמן שהם עלו חזרה על המגלשה. נשארתי בשדה מכוסה שלג עמוק, בחושך ובמקום לא מוכר לי, כי זאת הייתה השנה הראשונה שבאנו לגור שם. רק לאחר מספר שעות הגעתי הביתה. המשפחה הייתה מודאגת מאוד, אבל אני ראיתי את זה כהרפתקה.
התקיימנו ממכירת חפצים שהצלחנו לקחת מהבית ומכל מיני עבודות שעשינו בבית ומחוץ לבית. פרק זמן מסוים עבדתי במתפרה של נעלים ושם הייתה לי פגישה עם כיתת יורים גרמניים. שהתחלתי לעבוד בטור שוליה התוודעתי לפני בעל בית שאני יודע לתפור במכונת תפירה. שני אחים שעבדו שם אחד המבוגר כתופר והקטן בגילי כשוליה כמוני צחקו ממני, אבל הבעל בית התפר בחן אותי ונתן לי לתפור נעלים המיועדות לסוליות מעץ. עשתי את העבודה לשביעת רצונו הבעל בית וקבלתי תשלום תמורת העבודה.
באותו שבוע נורתה למוות בחורה צעירה בגלל שתי רצועות פרווה שקישטו את שרווליי המעיל. אצלנו בבית היו מספר מעילי פרווה של כל הנשים, גם של אבי. על מנת לא למסרם לגרמנים שרפנו חלק מהפרוות שהיו לנו בתנור לאפיית לחם שהיה בדירה. את הפרוות היקרות עטפנו בשקים מיוטה ומסרנו לשמירה לפולני מהעיירה שהסתיר אותם באסם שלו, שהיה ממש מול הבית שגרנו.הפולני היה אחד בין העשירים שבעיירה, בעל תחת קמח ושדות רבים. אחרי המלחמה נודע לי שאצלו בתחנת קמח הייתה מוסתרת משפחה יהודית שלמה.
הלשינו עלינו על כך שלא מסרנו שום מעיל או חפץ עם פרווה לגרמנים, ואנשי משטרה עם בלשים באו באמצע הלילה לערוך חיפוש בביתנו. הפכו לנו את כל הדירה, ובגלל שלא מצאו מה שבאו לחפש, נטפלו לבגדים שמצאו בארון. היו שם חליפות שהצלחנו להוציא מהחנות שלנו, וגם פריטים אחרים שהיו מהחנות של סבא. זה נראה להם יותר מדי בשביל משפחה יהודית. כשגמרו את החיפוש לקחו את כל החפצים וגם את הגברים – סבא והדודים – לתחנת משטרה בעיירה "אויצוב" Ojcow, המרוחקת 4 ק"מ מהעיירה שלנו.
רצתי בלילה לביתו של יושב ראש הקהילה היהודית במקום, על מנת להודיע לו על המקרה. אולי יוכל לסדר תשלום דמי כופר כדי שסבא והדודים ישוחררו. כשיצאתי מדירתו, במדרגות החיצוניות, נורו לעברי מספר יריות, שלמזלי לא פגעו בי, והצלחתי להימלט בחשכה. באותו הזמן הובילו את בני משפחתי עם קבוצת יהודים נוספים שגם הם נעצרו באותו הלילה, גם כאן הבחינו בי השומרים ופתחו ביריות לעברי.
למחרת בא לביתנו מפקד המשטרה הפולני מהעיירה אויצוב, והודיע לנו שגופות של שלושת הגברים שנלקחו בלילה נמצאות ליד היער, כל זאת היה על מנת להפחיד אותנו ולסחוט מידע על הפרוות. למזלנו הייתה זו רק סחיטה ודרישה לתשלום כופר גבוה, שעון כיס זהב עם שרשרת מזהב, לאחר מכן שוחררו בני משפחתי. שלושה הגויות, שאכן היו, היו של שלושה אנשים שניסו לברוח בזמן שהובילו אותם לתחנת המשטרה באויצוב. הפולני שמסרנו לו את הפרוות היקרות לשמירה, שמעה על החיפוש שערכו הגרמנים (למעשה משטרה פולנית) בישר לנו שכל השקים עם הפרוות נגנבו מהאסם שלו בו הוא הסתיר אותם. מובן שלא העזנו להתלונן
לא ארך זמן רב ושוב פקדו את ביתנו, בכל מיני תירוצים לעצור את הגברים ולשחררם תמורת דמי כופר. גם אותי עצרו כי לא ענדתי, על שרוול הבגד, סרט עם מגן דוד. הלשינו עלי אנשי משטרת היהודים "אודמן" (אורדנונגדיסטמן), שהיו נאמנים מאוד לגרמנים. הכניסו אותי לבית מעצר ל- 24 שעות.
בתקופה זו בה התכוננתי לבר-המצווה שלי והייתי צריך להיפגש עם המורה בסתר, בלי שמישהו ירגיש בזה, וגם בבית הכנסת היה הטכס צנוע מאוד, בלי כל כיבוד או שמחה ולא נזרקה אפילו סכריה אחת .
באפריל 1942 שוב לקחו את הגברים והפעם גם אותי למחנה עבודה, ומפני שהיו לנו כבר מספר הכרויות עם מפקד המשטרה, שוחררתי תמורת דמי כופר, לאחר שביליתי שלושה ימים ושלושה לילות בכלא, יחד עם יתר האנשים בצפיפות נוראית.
בחודש אוגוסט הוחלט על גירוש וחיסול כל היהודים שגרו בעיירה שלנו, סקלה, והסביבה. ערב לפני הגירוש קבלנו פקודה שלמחרת בבוקר ב 29 לאוגוסט 1942 עלינו להתייצב בכיכר השוק, עם מעט מזון ובגדים עד שעה 10 בבוקר. ומי שלא יגיע עד השעה הזו יוצא להורג בו במקום. אנשים רבים ומשפחות שלמות נורו בדרכם לכיכר ש. ריכזו את כולנו במרכז העיירה בכיכר השוק ושם הובאו גם כל העגלות עם הסוסים של האיכרים מהסביבה , על מנת להעביר את היהודים לעיר "סלומניקי" Slomniki כי שם הייתה תחנת רכבת ושם רוכזו יהודים מכל הישובים שליד העיר.
בכיכר השוק ציוו עלינו לעלות על העגלות בריצה. מי שלא היה מסוגל לעשות זאת נורה בו במקום. זה היה גורלה של סבתא שלי. היא נורתה לנגד עיני כל המשפחה, על ידי פולני הנאמן לגרמנים, כי לא הייתה מספיק זריזה לעלות לעגלה. סבתא נפגעה משני כדורים בצווארה. היא הצליחה להתקרב אלינו, ואז ניגש אליה, אותו פולני, ידוע באכזריותו, קרב את אקדחו לרקתה וירה. היא צנחה ומתה. לפני יציאתנו מהבית סבתא אמרה לכל בני משפחה, לו ידעתי שיהיה לי מוות ללא ייסורים הייתי נשארת בבית. "בקשתה התגשמה והיא מתה ללא ייסורים" ב י"ח תשרי תש"ג 29.8.1942.
כאשר עזבנו את המקום, הוא נראה כביום שוק, בגלל ריבוי החבילות וגופות בני האדם שנותרו במקום ללא רוח חיים. איתנו בעגלה ישב בן אדם, שכדור מרובע חדר לשתי רגליו בירך ויצא החוצה. בפרברי העיר סלומניקי Słomniki ריכזו אותנו לא הרחק מתחנת הרכבת, בשדה בוצי, כשרגלינו שוקעות עד לקרסול בבוץ. התעללו בנו במשך מספר ימים ללא מזון ומים, המים שחולקו לנו לא היו ראויים לשתייה, בגלל הכלור הרב שהוכנס לתוכם, למנוע איזה שהיא מגפה. בלילות אסור היה אפילו להתרומם כי מיד נפתחה אש רובים , ושוב נהרגו ונפצעו מאות ואולי אלפי בני אדם במקום הזה.
מי לחיים ומי למוות
כולנו היינו כבר תשושים, ואז סידרו אותנו בקבוצות של מאה איש, חמישה איש בכל שורה. הגרמנים היו עוברים בין השורות ומצביעים על גברים שהם בחרו בהם. הרבה לא הבנתי ממה שהתרחש, אבל באופן אינסטינקטיבי התרוממתי על קצות האצבעות על מנת להיראות גדול יותר, והגרמני הצביע עלי לצאת מהשורה.
עמדתי בשורה אחת עם אימי, שתי אחיותיי וסבא, מיכאל. לא הספקתי להיפרד מהם וכבר הייתי בקבוצה עם אנשים אחרים, רק גברים. דבר זה שלא ניתן לי להיפרד ממשפחתי מציק לי עד היום. שם פגשתי את הדודים, אחיה של אימי. הם היו אנשים בריאים וספורטאים מעולים, חברי קבוצת "מכבי" שבקרקוב. אחד הדודים (דודק) כונה "פיל", בגלל גופו המפותח והגדול. לעומתם הייתי אני נער רזה ובסך הכול בן ארבע עשרה. בו במקום העבירו אותנו הגרמנים מבחני כושר: ריצה, קפיצה, הצגנו ידיים וכך בחנו אם מישהו מהאנשים אינו בעל מום. משם הריצו אותנו עד לתחנת הרכבת.
העבירו אותנו בקרונות לבהמות סגורים למחנה עבודה בשם "פרוקוצים" Prokocim "יולג 2" (יודן-לגר מחנה-ליהודים) שבקרבת קרקוב. הגענו לשם בחשכה ומיד, לפי פקודה, היה עלינו למסור את כל דברי הערך והכסף שהיה ברשותנו, ואיימו שמי שלא ימסור הכול, מרצונו, דינו מוות בירייה. עזרו לגרמנים אוקראינים משתפי פעולה והם היו ידועים באכזריותם. אנשים נורו בטענה שלא מסרו את כספם מרצון, וגם על מנת להפחיד אותנו. למרות כל מה שהתרחש לנגד עיני, החלטתי לא למסור להם את המעט כסף שהיה ברשותי, הצלחתי לדחוף אותו אל תוך ביטנת המגפיים שנעלתי. דודיי לא האמינו שיהיה לי העוז לעשות דבר כזה.
באותו לילה העבירו אותנו למחנה עבודה אחר בשם "פלשוב" Płaszow גם בפרבר קרקוב. שם המחנה היה "יולג" 1 שם חילקו אותנו לעבודות שונות, לפי הצהרות האנשים על מקצועם. אחד מדודיי, שהיה לפי מקצועו מהנדס בניין, הציע לי להצהיר שאני עוסק בבניין. הצהרתי ונשלחתי יחד אתו לעבוד בבניית גשרים לרכבות שהיו צריכות להוביל לרוסיה. שם עבדתי בטפסנות, למרות שלא היה לי מושג מה זה. חוץ מטפסנות עבדתי בעבודות שונות, חפירות, הנחת פסי ברזל לרכבת, סבלות של חומרי בנין ועוד. מקום העבודה היה מרוחק כ-6 ק"מ מהמחנה, רוב הזמן היינו הולכים לעבודה ברגל, ומובן שהיינו מגיעים למקום העבודה כשאנחנו כבר עייפים. אף אחד לא התחשב בזה שלא היינו רגילים לעבודות מסוג זה, והיינו רעבים, כי מה שקבלנו לא הספיק אפילו לארוחה אחת. באותה תקופה שילמנו בעד המזון שקיבלנו במחנה, מהמשכורת במקום העבודה. המעביד היה "סימנס באו אוניון", Simens Bau Unjon (סימנס ענף הבנייה). משכורתי לא הספיקה אפילו לתשלום בעד המזון כי הייתי בן 14 ולנערים כמוני לא הגיע תשלום שיספיק אפילו לאוכל ,למזלנו הצלחנו ליצור קשר עם שני אחים ין וסטפן צ'חנובסקיJan i Stefan Ciechanowski פולנים מכרים של סבא שלי (כשר מסחרי) שמסרנו להם חלק מרכושנו עוד לפני שגורשנו, והם היה מגניבים לנו מזון למקום העבודה בחבילה שהסתירו בין השיחים,וברמזים הצביעו על מקומה. לו היו נתפסים ע"י הגרמנים גורלם היה מר מאוד.
התנאים במחנה היו קשים. ישנו בצריפים מלאים פשפשים, שקי הקש עליהם ישנו התמלאו גם הם פשפשים ולא הייתה ברירה אלא לשרפם ונאלצנו לישון על הקרשים. גם לילות רבים בילינו על הגג של הצריף שהיה מכוסה בנייר-טול, ואנחנו גרמנו לחורים בכיסוי הגג ובימים גשומים סבלנו מדליפות לתוך הצריף.
נערכו לנו בדיקות ניקיון גופניות וגם בצריף המגורים. המפקד היה נכנס במפתיע לצריף לובש כפפה לבנה ועובר מעל פינות של הדרגשים וארגזים ששימשו לנו לארונות ואם הכפפה התלכלכה היה לנו יום שחור. להתרחץ הייתה אפשרות אך ורק במים קרים, בקיץ ובחורף. בחורף הרצפה וקירות של צריפון בו הייתה המקלחת היו מחוסים בקרח, כך שלא קל הייה להתרחץ שם, כתבתי צריפון כי כל המקום היה בגודל 3 מ"א עם 6 ראשי מקלחת. פעם אחת ויחידה במשך כמעט שנה וחצי, קיבלתי רשות ללכת לגטו בקרקוב, ולמסור את הבגדים לחיטוי ולהתרחץ במקלחת במים חמים.
לא זכור לי מה הייתה הסיבה לכך שאספו אותנו האסירים, וסודרנו בשורה אחת ארוכה מאחורי הצריף ששימש לשירותים. הספירה החלה וכל עשירי הוצא מחוץ לשורה ונורה למוות בו במקום. אנשים נסו לשנות את מקומם בשורה על מנת לא להיות העשירי, ואם נתפסו נורו גם אלו. היו עשרות הרוגים, אולי מעל מאה והם נקברו מאחורי הצריפים על יד הגדר שהקיפה את המחנה.
הייתה חובה על האסירים לעמוד דום ולהסיר את הכובע, בכל מפגש עם אנשי אס-אס או השומרים האוקראינים בתחום המחנה. ביום מסוים אחרי העבודה נתקל בחור אחד באוקראיני האחראי על השומרים שבמחנה, ומשום מה לא עמד דום לפניו. האוקראיני התעצבן והרביץ לבחור, והפיל אותו ארצה, הוריד את הרובה מהכתף וכיוון אליו בשעה שהוא שכב על הארץ, הבחור הצליח לתפוס בקנה של הרובה ובהתקוטטות נשבר הרובה. יש לציין שהאוקראיני היה איש ענק וגם הבחור שעבד בנגרות עוד לפני המלחמה היה חזק. השמועה התפשטה במהרה בכל המחנה ומפקד המשטרה היהודית וילהם תימן בא למקום בריצה וכל עוד האוקראיני היה בהלם, תפס את הבחור איים עליו שיהרוג אותו וסילקו מהמקום, ושלח אותו למחנה אחר שבעירה פרוקוצים יולג 2 שיהיה רחוק מהשומר האוקראיני.
במחנה פרצה מגפת טיפוס וכולנו חלינו בה בלי שום טיפול רפואי. מפקד המחנה קצין אס-אס בשם מילר, Franz Josef Muller שגר עם משפחתו במבנה קטן לפני כניסה למחנה, ואחד מבניו נדבק ומת במחלה. אי אפשר לתאר מה עבר עלינו באותה תקופה. ראשית, לקחו מאתנו את כל הבגדים שעוד נותרו לנו, ונשארנו במה שהיה על גופנו, ללא אפשרות להחליף או לנקות את הבגדים. היה עלינו לצבוע את הבגד בפסים צהובים ברוחב של 8 ס"מ ומספר אישי עם מגן דוד בצד שמאל בגובה החזה, שיראו מרחוק שאנחנו יהודים ושבויים. אני עברתי את המחלה עם חום של יותר מ- 40 מעלות. מאות אנשים מתו מהמגפה ואלו שנשארו בחיים היו חלשים ותשושים.
לאחר המחלה קיבלתי 3 ימי חופש מהעבודה, אבל זה לא הספיק לאגור כוח בלי אוכל. השלשולים אילצו אותנו לשבת כל היום וכל הלילה מעל הבור ששימש לעשיית הצרכים. בתום החופש המוקצב הורידו אותי ועוד אחרים מעל הבור ונשלחנו לעבוד, אבל לפני זה חייב כל אחד לקבל מכות על הישבן במגלב עור קלוע, כי לא הלכנו לעבודה גם אחרי שנגמרו שלושת ימי האישור. את המלקות הלקה אחד מהשוטרים היהודים שבמחנה. לא צעקתי כשהלקו אותי ולכן חשדו בי שריפדתי את המכנסים בסמרטוטים. החזירו אותי על מנת לקבל מנה נוספת, והפעם על ישבן ערום. למזלי, לא היה לי שום דבר על הגוף מלבד המכנסיים וכך ניצלתי ממנה נוספת של מכות על ישבן ערום. נשלחתי לעבודה. לא הייתי מסוגל ללכת בכוחות עצמי, והלכתי סמוך לקירות שיהיה לי במה להיאחז. שינויי האור היו מסנוורים אותי והייתי צריך לעצום עיניים ולהמתין כמה דקות עד שיעבור. בעבודה היה לי מזל כי מנהל העבודה הגרמני הכיר אותי, וידע שאני לא מתחמק משום עבודה קשה ולכן הוא נתן לי לנוח עוד מספר ימים, במקום העבודה, עד שאגרתי קצת כוח.
"חויובה גורקה" (תל הזרגים) המקום היה על גבעה ושם בוצעו יום יום הוצאות להורג, והטרקטורים עבדו בלי הרף כדי לישר את הגבעות ולקבור את הגופות. הייתה שם גבעה עם שוחה סביבה, עוד מתקופת מלחמת עולם הראשונה. מפקד המחנה, שמו אמון גט Amon Goeth, נתן הוראה למלא את השוחה בגופות היהודים שהוצאו להורג במקום הזה. לגבעה נתנו שם, "חויובָה גורקה" (תל הזרגים), כי שם היו מפשיטים את הקורבנות לפני ההוצאות להורג, ומעמידים אותם ערומים על פני השוחה, יורים בהם והגופות היו נופלות לתוך השוחה, וכיסו אותן בקצת אדמה מהתל עד שהוא נעלם והשוחה התמלאה.
במחנה שלנו המצב נהיה כל פעם יותר גרוע: הוצאות להורג לאחר סלקציות וסתם יריות על אנשים בזמן ההליכה לעבודה או ממנה, בטענה שהשורות לא היו די ישרות וכדומה. וגם במחנה, אחרי העבודה, לא נתנו לנו מנוח, תמיד היה עלינו לחפור חפירות, לתקן גדרות, עבודות ניקיון, שמירות בלילה לניהול רישום של אנשים שיצאו לבור המחראה לטרינה, תוך חובה להודיע אם מישהו התעכב יותר מדי זמן, משום שאולי הוא מנסה לברוח בחשכת הלילה. כל זה בלי להתחשב בכך שעבר עלינו יום עבודה מפרך, בבניית גשרים כל פעם במקום אחר, כשכל פעם מתחילים בחפירות יסודות בעבודת ידיים. הגרמנים שהיו מנהלי עבודה מצאו להם ספורט חדש. הם התערבו ביניהם איזו קבוצה תגמור ראשונה לחפור בור ליסודות. מידות הבור היו בגודל של 25 מטר על 10 ובעומק של 3 מטר, בסה"כ 750 מק. היה צורך לחפור ולסלק את העפר מהמקום. מובן שהמפסיד היה שופך זעמו על האנשים המסכנים, המכות היו עפות לימין ולשמאל בלי להתחשב במה הכו, צינור ברזל, ידית של מקוש או כל דבר אחר שנמצא תחת יד המכה.
כל העבודה בוצעה בעבודת ידיים בלבד. המסגרים הכינו טבעת עגולה בקוטר של 2 וחצי מ' מברזל זווית במידות גדולות והניחו אותה על האדמה. אנשים התחילו בחפירה והטבעת הייתה שוקעת באדמה. שהטבעת הייתה בעומק מסוים, אנחנו הטפסנים בנינו תבנית מקורות עץ ולוחות דיקט שאפשר היה לכופף לפי הצורך ויצקנו בטון לתוך התבנית, מובן לאחר הכנסת מוטות ברזל ליצירת בטון מזוין. למחרת פרקנו את התבנית, למעשה משחנו אותה למעלה ויצקנו בטון חדש. החפירה נמשכה והבטון שמעל הזווית היו יורדים לתוך החפירה,(תפקיד של הזווית היה לחתוך את האדמה ולהצמיד את היציקה לדפנות החפירה). כשמגיעים לעומק מסוים שאי אפשר להעיף באתים את האדמה החפורה מתוך הבור, בנינו משטחים מלוחות עץ אחד מעל השני בגובה שאפשר לזרוק את האדמה החפורה. כל זה באיומים שנקבל מכות לאחר שנצא מהבור, על מנת לעבוד יותר מהר. הגרמנים לא היו נכנסים לתוך הבור אבל היו זורקים אבנים ופוצעים אנשים. לאחר שהגענו למי תהום פירקנו את המשטחים ותקננו כל הפגמים שהיו בבטון היצוק, ובנינו מבנה קטן מעל הבאר ושם הותקנה משאבה חשמלית שעבדה 24 שעות ללא הפוגה, בהשגחה של אחד האנשים במשמרת יום ולילה ולדאוג לתקינות עבודתה. אחד מהדודים שלי קבל תפקיד לשמירה במשאבה, שבועה ביום ושבועה בלילה.
בשעת יציקת תקרת הבטון של הגשר עבדנו שלושה ימים ולילות, ללא הפוגה, כי זה היה גשר שעליו הונחו 8 שורות של פסי רכבת, ויציקת בטון אסור היה להפסיק. עבדנו בשתי משמרות , 12 שעות כל משמרת. אני עבדתי בלילה וחשבתי שתפקידי כטפסן יהיה להשגיח על מהלך היציקה, תיקונים וחיזוקים של תבניות בשעת תקלה, אך המציאות הייתה אחרת.
האחראי על העבודה הציב אותי להובלת שקי מלט ממחסן למכונת בטון, וזה היה צריך להיעשות בקצב מהיר. שק מלט משקלו 50 ק"ג, ומשקלי היה אולי 40 ק"ג, לכן לא פלא שלא הספקתי לספק די מלט ליציקה. קיבלתי מכות רצח והעמידו אותי כעונש, בתוך ארגז בו נשפך בטון מהמכונה, והייתי צריך למלא את הבטון לטרנספורטר שהיה מעלה את הבטון למקום היציקה. זה לא היה קל כי המכונה פלטה כמויות גדולות של בטון לתוך הארגז שבו עמדתי, מובן שהתמוטטתי אבל זה לא עזר לי במאומה, והייתי מוכרח להמשיך בעבודה זו עד בוא המשמרת המחליפה. יציקת בטונות בוצעו בכל תנאי מזג אוויר בגשם ובכפור. בגשם היה צורך לכסות את הבטון היצוק שלא יירטב יותר מדי וישטוף את המלט ממנו. בחורף היינו חוצבים את החול והחצץ שקפאו ומעבירים באתים מערימה לערמה בין תנורי ברזל שבערו ע"י פחם קוקס שמפיץ חום רב .וגם את המים היה צורך להפשיר וזה נעשה בקרוניות ששימשו להובלת חומרים, וכיסוי הבטון היצוק שלא יקפא, בשקים נייר ריקים מהמלט. היתרון היחידי בעבודה זו היה שאפשר היה לחמם את הידיים הקפואות.
עוברים למחנה אחר
בחודש נובמבר 1943 חוסלו כל מחנות העבודה הקטנים שהיו בסביבת קרקוב והעבירו אותנו למחנה "פלשוב" ומשם נשלחו אנשים לכל מיני מחנות ריכוז אחרים, סקרזיסקו Skarzysko צ'נסטוכובה Częstochowa. אני ושני הדודים שלי נשארנו במקום, ואני נשלחתי לעבוד בנגריה שניהל אותה יהודי אכזר מאוד בשם קרדיש. הוא היה יותר גרוע מגרמני או אוקראיני שהיו שומרים במחנה. כל הזמן היה מתהלך בין העובדים, עם ידית עץ של כילף (מקוש) ומרביץ מבלי רחמים.
לאחר תקופה קצרה נשלחתי לעבודה אחרת בסלילת כבישים בתוך המחנה, עבודה זו הייתה קשה ביותר ותמיד היינו גלויים לעיני הגרמנים שגרו במחנה. לכל אחד מהם הייתה רשות להתערב במהלך העבודה ולהכות אותנו בשעת העבודה, אם לפי ראות עיניו, לא היית פורה מספיק. ולא פעם נשלף האקדח ומישהו נורה ללא סיבה .
פעם נתפסתי בסחיבת כמה תפוחי אדמה מהמחסן, וקיבלתי 25 מלקות על הישבן בו בזמן שהישבן שלי וכול חלקי גופי אחרים היו מלאים בפרונקלים מוגלתיים. הכאב היה נורא אבל לא הוצאתי הגה מפי, כי ידעתי מניסיון כשמתנגדים וצועקים מקבלים מנה נוספת של מכות. המכים היו שני שוטרים יהודיים ומנהל עבודה יהודי. השכיבו אותי מעל כיסא ואחד מהם ישב לי על הראש והשני על הרגליים מבלי שיכולתי לזוז והשלישי הרביץ בלי רחמנות, למרות שראה איך נוזלת לי מוגלה עם דם מהגוף. ואני בעצמי הייתי צריך לספור את המכות, לא צעקתי ולא בכיתי, כנראה הייתי מאוד קשוח ועמיד לסבל. למזלי לא טעיתי בשעת הספירה,כי אחרת הייתי מקבל מחדש את מנת המלקות. העונש בוצע על דעתם של היהודים הללו בלי שום פקודה מצד הגרמנים.
חלוקת המזון במחנה הייתה שונה מזו שבכל מחנה אחר, מנת הלחם ניתנה לאסירים פעם בשבוע. ומי זה המסוגל לשמור ולחלק לשבע מנות לכל השבוע? לא היה מקום שאפשר לאכסן את הלחם. אם הלחם היה נשאר על הדרגש הוא היה מיד נעלם ולכן היה תמיד צמוד אלי. המרק חולק בשובינו מהעבודה, אם במקרה איחרנו לשוב המטבח היה כבר סגור ולא קיבלנו את המרק.
לכן בכל סוף שבוע הייתי בצום, ובגלל זה שוטטתי במחנה בניסיון למצוא משהו לאכילה. כל דבר שאפשר היה להכניס לפה היה טוב. עברתי סמוך למטבח של המחנה והבחנתי במיכל גדול עם תפוחי אדמה קלופים ושטופים היטב, לא ראיתי איש בסביבה ומילאתי את הקערה שתמיד הייתה צמודה אלי בתפוחי אדמה הנפלאים. ובאותו הרגע גילו אותי עובדי המטבח, ונתפסתי על ידם. הם הזעיקו את האחראי למטבח שלא היה אחר מאשר (וילק) וילהם תימן שהיה מפקד המשטרה במחנה "יולג" 1 . ציפיתי לגרוע ביותר לאחר ניסיוני הקודם כאשר נתפסתי על גניבת תפוחי אדמה . אבל להפתעתי הוא (וילק) ציוה עלי להחזיר אותם למקום ונזף בי על זה שלקחתי תפוחי אדמה שהיו מיועדים לאנשי אס-אס ולא לפשוטים כמוני.
בגלל השוטטות שלי במחנה נתפסתי מספר פעמים וציוו עלי לבצע קבורה לאנשים שנורו למות "בתל הזרגים" (חויובה גורקה). זה היה מחזה זוועתי, לראות את הגופות הערומות נקובות בכדורים, שכובות בשוחה ואני צריך לכסותם בעפר מהתל.
הוצאות להורג בירי או בתליה היו דבר של מה בכך. בכל הוצאה להורג היינו צריכים להיות נוכחים בשעת המעשה. אם החבל היה נקרע, כנראה מרוב שימוש, היה מפקד המחנה, אמון גט, משסע בנידון את הכלב. הוא פנה לכלב ששמו רלף: "אדון רלף תקרע לגזרים את הכלב." וכך קרה שהאדון רלף בעזרת אדונים אחרים גמרו עם ה"כלב" היהודי.
בחודש ינואר פרצה שריפה באחד מהמחסנים שבמחנה, הוציאו אותנו מהצריפים, מובן שאסור לנעול נעלים בלילה. הכניסו שני אנשים לתוך בריכה עם מים קפואים לאחר שבירת הקרח, לשאוב את המים לכיבוי השריפה. אנחנו חוץ מאלו שהיו בתוך המים הקפואים עמדנו בשורה ארוכה והעברנו את המים בדליים מיד ליד עד למוקד של השריפה. זה ארך כמעט כל הלילה, אבל בבוקר הינו חייבים להתייצב לעבודה היום יומית. זה לא היה מקרה בודד. עמדנו לילות שלימים במסדרים, בחודשי החורף, בלי בגדים, יחפים, רק חולצה ותחתונים על הגוף. זה רק חלק מהרבה זוועות שאי אפשר בכלל לתארם.
עובדים במחנה "אושוויץ"
בחודש פברואר 1944 נבחרתי למשלוח של קבוצת בעלי מלאכה למחנה אחר. לא ידענו לאן, אבל הייתי מרוצה שאני עוזב את הגיהינום שסבלתי בו כל כך הרבה, בתקופת זמן כה קצרה. העמיסו אותנו אל תוך קרונות סגורים לבהמות, ולאחר נסיעה של יומיים הגענו למחנה הריכוז "אושוויץ",Oswięcim"" במרחק של 60 ק"מ בלבד. הנסיעה ארכה יומיים בלי אפשרות לצאת מהקרונות הסגורים. הורידו אותנו ישר לתוך המחנה דרך שער שעליו כתובת גדולה "אַרבְייט מַכְט פְרַיְי" Arbeit Macht Frei ("עבודה משחררת"), לחדר רחצה וחיטוי. לפי פקודה היה עלינו להוריד את הבגדים ועמדנו ערומים לפני בית המרחץ על אדמה מכוסה שלג וקרח. אחרי המתנה הכניסו אותנו לתוך אולם שבו המתינו לנו ספרים על מנת לגלח את כל השיער שבגופנו. למזלי, עוד לא צמחו לי שערות בגוף ולא עברתי את הסבל של גילוח בסכין קהה, בכל חלקי הגוף, ומריחה בחומר חריף על הפצעים שנהיו מהגילוח ה"מוצלח". חלק מהמטרה לגלוח על יד פי הטבעת היה, לבדיקה אם לא הסתרנו שם משהו.
משם עברנו לאולם רחצה מתחת לזרם מים קרים וחמים לסירוגין. לאחר הרחצה קיבלנו בגדים, הכול בפסים. הייתה זו הכרות ראשונה עם סוג בגדים כזה. אנחנו היינו הקבוצה הראשונה שנכנסה לתוך מחנה אושוויץ מבלי לעבור סלקציה ע"י רופאים גרמנים ונשלחנו לעבודות שונות במחנה. ראשית סידרו אותנו לפי האלף-בית ומלאכת הטבעת המספרים על הזרוע השמאלית החלה.
הייתי חמישי בתור ואחרון לפי האות א', המספר שהוטבע על זרועי הוא 174005 והוא הפך לשמי הרשמי לכל תקופת היותי במחנה הריכוז. בקיצור קראו לי "005". את המלאכה עשה אסיר פולני שהיה מאומן בעבודה זו .כששמע שרק לפני יומיים היינו עוד בקרקוב ביקש שנספר לו כל מיני רשמים כי גם הוא היה מהסביבה. הוא שהה באושוויץ כבר זמן רב, ובתמורה למה שסיפרנו קיבלנו מספרים לא גדולים ומאוד סימטריים. היו מספרי ענק שתפסו את רוחב כל הזרוע. המספרים הקטנים יותר – בלטו פחות. ניסיתי למחוק ע"י שפשוף אבל זה לא עזר והמספר נשאר על זרועי עד היום. ההרגשה הייתה קשה, כאילו הטביעו בך אות קלון. לאחר מכן נערך רישום אצל פקיד, הפעם גרמני במדי אס-אס, נרמז לי שכדאי להירשם בגיל יותר גדול, כי בחורים בגילי לא לוקחים לעבודה, רק לחיסול או במקרה הטוב לניסויים רפואיים שגם זה נגמר תמיד במוות. נרשמתי בשנתיים יותר מגילי וכנראה זה שהציל אותי, ונשארתי בחיים.
משמרת לילה בתוספת מנה מרק נשלחתי שוב לנגריה במשמרת לילה, הדבר היחידי שהיה לטובה, זה שקבלנו מנה נוספת של מרק חם בעבודת לילה. המרק שאנשי משמרת ליל היו מקבלים נקרא "מרק קנדה". זה היה מרק מיוחד, מבושל ממזון שנאסף לאחר הבאת היהודים למחנה לחיסול.אנשים במחנה היו מספרים שלא פעם מצאו חפצי ערך בתוך המרק, שהיו טמונים בתוך לחם או מזון אחר ממנו בישלו את המרק. היה לו, בדרך כלל, טעם מתוק מעוגות או מחומרים אחרים שהוכנסו לתוכו.
ביום, אחרי עבודת הלילה היינו ישנים ונחים והיה צורך במתנדבים להביא את המנה היומית, חבית עם מרק מהמטבח אל תוך בניין המגורים, (במחנה אושוויץ היו בניינים בנויים, לא צריפים כבמחנות אחרים ונקראו בלוק), אני התנדבתי לעבודה זו. היו מעירים אותי בשעה 12 בצהרים והיינו הולכים 3 אנשים להביא את החבית עם המרק. בשביל להעלות את החבית לקומה השנייה היה צורך בשלושה אנשים. בעד העבודה היינו מקבלים, בו במקום, מנת מרק וגם אפשרות, לאחר חלוקת המרק לפני היציאה לעבודת משמרת הלילה, לגרד את דפנות החבית משאריות שנדבקו לפעמים לדפנות העץ של החבית. כך הייתה לי אפשרות לארגן קצת מרק נוסף בשביל הדודים שלי שעדיין היו איתי באותו המחנה. בשעה שהם חזרו מהעבודה למחנה ואני יצאתי לעבודה, הייתי מעביר להם פחית עם מרק שהצלחתי לגרד מהדפנות של החבית.
זה לא נמשך הרבה זמן כי העבירו אותי לעבודה אחרת, ליציקת חלקים טרומיים מבטון להקמת מקלטים. עבודה זו הייתה קשה, בחוץ מתחת לכיפת השמיים בגשם ובקור. הגוף שלי נתמלא שוב פורונקלים ולא הצלחתי לקבל טיפול רפואי, כי פחדתי שישלחו אותי עם הבלתי כשירים לעבודה, ופירושו היה-מוות.
כל יום בערב היינו עומדים במסדרים על יד הבלוק שבו גרנו, לאחר הספירה המדויקת, אחראי על הבלוק היה מוסר דו"ח לאיש אס-אס וזה מעביר הדו"ח למפקד המחנה. וכשהכול מתאים הייתה נשמעת פקודה ברמקול " כל המחנה לעמוד דום ולהוריד את הכובע" הורדת הכובע הייתה צריכה להיות בליווי של מכה על הירך, המפקד רצה לשמוע קול של מכה אחת. דובר בעשרים אלף איש במחנה, ואם לא היה כך שמענו את המילה "צוריק"- בחזרה, אז ידענו שאנו נשארים לעמוד במסדר לפחות עוד שעה, עד שהוא יסכים ששמע קול של מכה אחידה.
שלום ל"דוד פיל"
בחודש מאי 1944 העבירו אותי למחנה שעל יד העיר גלייביץ Gleiwitzהמחנה נקרא גלייביץ 1, והפעם בלי הדודים. הייתה זו הפעם האחרונה שראיתי את הדוד שכינויו היה פיל, את הדוד השני פגשתי לאחר המלחמה בין הניצולים ממחנות ההשמדה, בבית של יאן וסטפן צ'יחנובסקי. Jan & Stefan Ciechanowski
את המחנה גלייביץ 1 ניהל איש אס-אס בשם אוטו מול Otto Mohl. , הוא הוזכר במשפט אייכמן, כמומחה בהשמדת יהודי הונגריה שנשלחו לאושוויץ, בעד העבודה זו הוא קיבל אות הצטיינות. זה היה מחנה אכזרי נורא. אותנו העסיקו בהקמת המחנה עצמו. היינו מקימים צריפים וגדרות עם חוטי תיל שעובר בהם זרם חשמלי במתח גבוה, ויסודות בטון עמוקים, להקשות על חפירת תעלות מתחת לגדר לצורך בריחה מהמחנה, וגם מגדלי שמירה מסביב למחנה. שבילי המעבר בין הצריפים נסללו מאפר שהיינו מביאים מבתי החרושת שבסביבה, ועוד כל מיני עבודות להכנת המקום לקליטת הרבה אסירים.
בלילות היו עורכים לנו שומרי האס-אס "פוסקונטרול", בדיקת ניקיון הרגלים וזה לשם השעשוע שלהם. מי שרגליו היו מלוכלכות קיבל מכות ונשלח לרחוץ אותן ולחזור עם רגליים נקיות, אבל אסור היה לנעול נעליים, כי יציאה בלילה, בבגדים ובנעליים, פירושו ניסיון בריחה. ולחזור יחף על שבילים עשויים אפר וברגליים נקיות – זה היה בלתי אפשרי, ואז – שוב מנה של מכות. ובכל פעם שלגרמנים היה משעמם בלילה היו עורכים לנו "פוסקונטרול" או משהו דומה.
למחנה הובאו הרבה אנשים, רובם יוצאי הונגריה והתחלנו לעבוד בכל מיני מפעלים שבסביבה. אני עבדתי בתיקון קרונות רכבת שנפגעו בהפגזות. חלק מהעבודה שלי היה קשור בנגרות, הייתי מחליף חלקי עץ פגומים בקרונות. עבודה זו הייתה די קשה אבל נעשתה מתחת לגג ולא נרטבנו מהגשמים שירדו בשפע. במפעל זה הייתה גם נגריה מכנית, ושם למדתי לעבוד על מכונות נגרות. היו הרבה מקרים של קטיעת אצבעות בשעת העבודה. לנו אסור היה לכוון את המכונות, זה עשו רק הגרמנים המאומנים.
אלה שעבדו מחוץ למחנה, במפעלים, קיבלו נעלי עור במקום נעלי העץ שהיו מרעישים בשעת ההליכה, כי זה הפריע לשינה של התושבים הגרמנים בעיר גלייביץ. את הנעלים קיבלנו אחרי שהגיעו משלוחי יהודים יוצאי הונגריה לאושוויץ. לא הרבה זמן נהניתי מהם, כי לאחר מספר ימים הם נגנבו ממני בלילה, למרות שישנתי עליהם במקום כרית תחת ראשי. הנעלים היו כמעט חדשות ובצבע אדום. סחורה שאפשר להחליף בעד מזון במפעלים שעבדנו.
בבוקר כשהייתי צריך לצאת לעבודה ולא היה לי במה, פניתי לאחראי על הצריף וסיפרתי לו על המקרה. היה לי מזל שהוא התייחס אלי בצורה טובה ודאג לי לזוג נעלים קרועות, אבל מעור, וכך הייתה לי אפשרות לצאת לעבודה ולהחליפן בזוג נעלים אחרות יותר טובות, בזמן החלפת הבגדים הרגילה. ידעתי מי גנב את הנעלים, אבל לא העזתי לספר, כי התוצאות יכלו להיות רעות מאוד.
הייתה זו קבוצה של אסירים רוסיים ואוקראינים שכולם פחדו מהם. הם היו מאוחדים והגנו אחד על השני. זו הייתה קבוצה שיותר מאוחר ברחה מהמחנה דרך תעלה שחפרו מתחת ליסודות העמוקים של הגדר, שנים מהם נתפסו ונתלו בפומבי במחנה שלנו, אלו היו 2 אוקראינים, הרוסים כנראה לא נתפסו כי לא הביאו אותם אלנו לבצע את התליה.
בימי ראשון לא יצאנו לעבודה במפעלים והיו עורכים לנו בדיקת ניקיון כללית ע"י מפקד המחנה, מול. אם נמצא מישהו לא מגולח או לא מסופר די קצר, זאת אומרת שאת שער ראשו היה אפשר לתפוס בקצות האצבעות, היו מענישים את כל המחנה ומוצאים כל מיני עבודות בהעברת אבנים ממקום למקום מחוץ או בתוך המחנה.
שומרי האס-אס זעמו, כי מנוחת יום ראשון הופרעה, והם היו צריכים ללוות אותנו ולשמור עלינו מאחר שרוב העבודות נעשו מחוץ לגדרות המחנה.היינו מקבלים מכות רצח אם האבן הייתה קטנה מדי, אם הייתה גדולה מדי ולא יכולנו לסחוב אותה. גם בימים רגילים מצאו תמיד סיבה להתעלל בנו – פה הכפתור לא סגור או חסר, הדרגשים לא היו מסודרים מספיק טוב.
ישנו בדרגשים של 3 קומות על שק עם קש ושמיכה, וזה היה חייב להיות ממש מגוהץ ישר כשולחן, ואם נמצא גרגיר של קש שנפל מדרגש עליון, אז בחזרנו מהעבודה לא קיבלנו את מנת האוכל, רק מנת מכות. היו לנו לוחות עץ עם ידית ברוחב של הדרגש (דומה לקרש של טייחים) ובלוח הזה היינו צריכים לישר את השמיכה שמעל השק עם קש וזה לא תמיד היה מוצלח.
מקרה מוזר קרה לי, חזרנו מהעבודה והאחראי בצריף שנקרא " בלוק- אלטסטה", אסיר גרמני, הקריא את המספרים (לא את השמות) שדרגשיהם לא היו מסודרים לשביעות רצונו ואני ביניהם. העונש על זה היה חמש מכות בשוט על ישבן בלי מכנסים שנקרא עונש קל. לאחר שספגתי את המכות קמתי, כי לקבלת המכות היה צריך לשכב מעל כיסא ומשום מה נתתי חיוך. וכשהמקרא חזר ושוב הקריאו את המספר שלי בין אלו שהדרגש שלהם לא היה מסודר, הבלוק אלטסטה הגרמני פנה אלי באומרו אתה לך מפה, כי שאני מרביץ אתה צוחק ממני, ולא קיבלתי את העונש. דובר באותו אסיר גרמני שנתן לי זוג נעלי עור לאחר ששלי נגנבו.
היינו מצומקים מחוסר מזון, והיו גם אנשים נפוחים מרעב. המזון שלנו היה מורכב מ 100 גרם לחם ליום, עם כפית ריבה או משהו אחר למריחת הלחם, ספל מים חומים ולפעמים גם חמים שנקרא קפה, ומרק דליל מירקות מיובשים שמעולם לא היו מבושלים.
הוחלט להקים תיאטרון במחנה כי גילו מספר אנשים כישרוניים שהיו, בעבר, שחקנים או זמרים בארץ מוצאם. בהתחלה זה היה שינוי, ומעניין היה לראות את ההצגה, אבל הגרמנים דרשו שנמלא את האולם בכול ערב של הצגה, כי היו מוזמנים אנשים מבחוץ. מי שלא ביקר בתיאטרון היה מפסיד מנת מזון של אותו יום. בשעת המסדרים היו מכריזים: "אם אתם לא באים לתיאטרון, לא תקבלו את האוכל שלכם ". ברוב המקרים האוכל חולק לנו רק ביציאה מהאולם ששימש לתיאטרון.
הוצאה גזרה שאסור לאכול את המרק בכף, כי נמצא אצל מספר אנשים, שהידית של הכף הייתה מושחזת בצורת סכין, ונעזרו בה לחלק את מנת הלחם לארוחה נוספת. גם בכף עשויה עץ אסור היה להשתמש והיינו נאלצים ללגום את המרק ישר מהקערה.
מהמפעל לתיקון קרונות הועברתי לעבודה במחנה בתור נגר לתיקונים שונים. הרבה נגרות לא ידעתי, אבל זה היה שיפור במצבי. לא הייתי צריך ללכת למקום עבודה מרוחק, והייתה גם אפשרות לאכול את המרק שעוד היה חם. במקום יצרתי קשר עם האחראי על המרחצאות, ולאחר שעות עבודה כנגר, הייתי מנקה ושוטף את הרצפה בבית המרחץ, ותמורת זה הייתי מקבל מנת מרק נוספת, לפעמים גם מנת לחם עם התוספות.
בתקופה שעבדתי במחנה פיתחנו שיטה לארגן כיכר לחם שלמה ע"י סחיבה מתוך משאית שהביאה אספקת לחם למחנה , פעם בשבוע. היינו ניגשים מהצד האחורי של המשאית בשעה שהיו מפרקים את הלחם לתוך המחסן, משחררים במקצת את חבלי הברזנט שמעל המשאית ודרך פתח זה היינו מוציאים כיכר לחם.
היה מוסכם בינינו שלא ניגשים שנים כדי לא לעורר חשד, וזה עבד. במקרה אחד כשעמדתי ליד המשאית עם כיכר לחם תחת המעיל, ועוד לא הספקתי להתרחק מהמקום, ניגש בריצה בחור שעבדנו יחד, ובפראות שלף מהמשאית כיכר לחם, מפקד המחנה שהשגיח על ספירת הלחם באותו הזמן, הרגיש שמשהו מתרחש מאחור ופנה לשם. הבחור מרוב פחד, ברח מהמקום עם הלחם ביד והגרמני עם אקדח שלוף רודף אחרי הבחור. נשארתי במקום כמאובן, אחרי כמה דקות זזתי ונכנסתי לפינה מוסתרת וגמרתי את כל הלחם בבת אחת, שלא להשאיר עקבות. הבחור במנוסתו זרק את הלחם לתוך בור שופכין שבמחנה, המפקד גזר עליו דין מות, ע"י עמידה מתחת ברז מים מטפטף על ראשו. לא בגלל הגנבה אלא בגלל שזרק את הלחם לתוך בור שופכין, כך הוא הסביר לנו בערב בשעת המסדר.
פעם הצלחתי לארגן חבילה שלימה של מרגרינה, כבר לא זכור לי איך, אבל גמרתי אותה במכה אחת, כי פחדתי שמישהו יגלה. התוצאות לא אחרו לבוא: שלשולים לכמה ימים.
יום אחד נשלחנו לפרוק קרונות פחם שעמדו בתחנת הרכבת של העיר גלייביץ והפריעו לתנועת רכבות. מצוידים באתים מיוחדים לפריקת פחמים, התחלנו במלאכה. עבודה לא קלה, בולעים המון אבק פחם, וכמובן כולנו היינו מכוסים גם באבקה שחורה. השומרים שוב כעסו כי הם היו צריכים לעמוד כל היום על הרגלים מסביב לקרונות, ומדי פעם היו עולים לקרונות ומדרבנים לעבודה יותר מהירה, ולסיים את הפריקה. אבל זה לא היה רק דרבון, אלא מכות רצח בפרט ע"י אחד מהשומרים שממש קילף את העור מהקרקפת של אחד האנשים, מרוב מכות עם האת הברזל ששימש לפריקת הפחם. ולפתע השומר הזה ירד מהקרון וצנח מעולף על כר הדשא שבתחנת הרכבת. השומרים האחרים פרקו את הנשק ממנו וסחבו אותו בידיים ורגלים לתוך התחנה. מספר ימים לא ראינו אותו במחנה, ואחרי שחזר כולנו פחדנו להיות בקרבתו, פן ההתקף יחזור אליו שוב.
ושוב העבירו אותי למקום עבודה אחר, בקצה השני של העיר גלייביץ, לקבוצה שנקראה, "שטרף קומנדו" (מחלקת עונש), לשם היינו יוצאים במכונית משא עם 6 שומרי אס-אס ושני קאפו ומנהל עבודה גרמני מהאסירים היינו בסך הכול 12 איש לעבודה. הקמנו מחנה עבור אוקראינים שכביכול התנדבו לעבוד בגרמניה. העבודה נעשתה בשטח הפתוח ולכן היו כל כך הרבה שומרים לקבוצת עובדים כה קטנה, וזה לא היה לטובתנו.
גם סדר היום השתנה לרעה, את מנת הלחם היינו מקבלים במקום העבודה עם קצת קפה קר, כי היינו מביאים אותו מהמחנה. את המרק היינו מקבלים במחנה בשובינו מהעבודה ומובן שגם הוא היה קר והרבה פעמים גם חמוץ, כי לפני הארוחה היינו צריכים להיות במסדר ערב שלפעמים נמשך מספר שעות.
השומרים היו מדרבנים אותנו לעבודה מאומצת מרוב שעמום ורוגז על כך שהיו צריכים להיות אתנו כל היום, 12 שעות מתחת לכיפת השמים. אפילו שירותים לא היו במקום, רק בור חפור במרחק מה ממקום העבודה, ולשם היינו צריכים ללכת בהסכמת השומרים וגם בליווים, ותמיד זה הסתיים במכות כי עשיית הצרכים ארכה יותר מדי זמן או יותר מדי פעמים ביום, כי סבלנו משלשולים מהאוכל הקר והמקולקל שקיבלנו במחנה.
אני הייתי הצעיר בקבוצה ואפילו בכל מחנה גלייביץ. קאפו ריחם על השומרים הגרמנים ובחר בי שאכין להם שתייה חמה קפה. כך קיבלתי תפקיד חדש להכין ולחלק קפה בין השומרים כי להם היה אסור לנטוש את מקום השמירה. כל בוקר הייתי הולך עם אחד השומרים ליער שליד מקום העבודה, לאסוף עצים למדורה להכנת הקפה שהביאו השומרים, ולאחר בישולו הייתי עושה סיבוב עם הקפה בין השומרים ואחר כך סיבוב נוסף לאסוף את הספלים הריקים ולרחצם. אחרי הפסקת הצהרים אותו סיבוב, וכך הייתי זוכה בלגימת קפה חם ולפעמים באיזו פרוסת לחם קטנה. נשאלתי ע"י אחד מהשומרים מהיכן אני, אמרתי לו שנולדתי בעיר קרקוב, והוא כינה אותי "קרקאר" Krakaer קרקובאי, חשבתי בליבי, הגרמני איש אס-אס נתן לי כינו ושם וכבר לא רק 005, הוא סיפר לי שהוא אוסטרי מוינה. אפילו שאל אותי מתי ניפגש בעיר מולדתי קרקוב. לא נתתי לו תשובה כי פחדתי לדבר איתו, אולי הוא מושך אותי בלשוני ואחר כך יעניש אותי.
תפקידי הנוסף היה לשמור על ניקיון המקום בו היינו מתאספים להפסקת הצהרים ולחלק את המרק בין העובדים, כי חל שינוי, במקום לחם ושתיה שהיינו מקבלים קודם, קבלנו את המרק . בתחילה זה היה מקום מתחת לשמיים עם 2 ספסלים, ויותר מאוחר בצריף שהקמנו במשך הזמן.
חזרנו למחנה וכולם עמדו במסדר עם שמירה הדוקה סביב האנשים בתוך המחנה. כרגיל הייתה השמירה מחוץ למחנה במגדלים שמעל הגדרות. צרפו אותנו לפי ההשתייכות לצריפי המגורים והמתנו. אחר כך התברר שקבוצת אנשים מהצריף שלי ברחה בלילה, דרך תעלה שחפרו מתחת לגדר ויסוד הבטון שהקיפה את המחנה עם מגדלי שמירה וחוטי תיל עם מתח חשמל גבוה. שנים מהקבוצה נתפסו והובאו למחנה על מנת שייתלו לעיני כול, ללמד אותנו לקח. השנים היו אוקראינים, שהרוסים אחרי הבריחה נפרדו מהם ולא נתפסו. מחזות כאלו ודומים להם היו חוזרים ונשנים, וברוב המקרים הקורבנות היו חפים מפשע.
המחנה לאוקראינים היה בשלבי סיום ומאוכלס. הייתה שם גם קנטינה למכירת בירה וזה היה תפקיד נוסף שלי לדאוג לניקיונה, ותמורת זה הייתי מקבל כוס בירה, אבל אני דאגתי לעצמי בשעת העבודה, ולגמתי בירה ישר מהברז שהיה מורכב בתוךהחבית. זה השפיע עלי והוספתי קצת במשקל. יום אחד עוד לפני שסימנו את שעות העבודה, המשאית בא לאסוף אותנו וחזרנו למחנה.
הצבא הרוסי מתקרב ו
בחודש ינואר 1945 חוסל המחנה בגלל התקרבות הצבא הרוסי ויצאנו לדרך. חלק ממלאי המזון שהיה במחנה חולק בין האסירים, והיתר הועמס על מזחלת שלג עם צמד סוסים. אבל לא לפני שכל האנשים שלא היו בקו הבריאות חוסלו מאחורי הצריף ששימש למטבח,יותר ממאה איש. ליתר האסירים הובהר שכל פיגור או יציאה מהשורות דינו מות .
ההליכה הייתה מייגעת. הלכנו יותר מ- 16 שעות באותו יום בלי הפסקה, כי הגרמנים פחדו שהרוסים יפתיעו אותם בדרך. לא ברור אם זו הייתה הליכה מתוך שינה, או שינה בהליכה: כשהלכנו, היו רווחים בין השורות. ברגע שעצרה השורה הראשונה הרווחים בין השורות נצטמצמו, ולא פעם מצאתי את עצמי נתקל בגב שלפני – ואז מתעורר, כי נרדמתי בהליכה. כל מי שיצא מתוך השורה בגלל השינה או בגלל סיבה אחרת, מיד היו יורים בו. כשזזו שוב הייתי מקבל, הפעם, את הדחיפה מאחור, כי כשעמדנו – המשכתי לישון בעמידה. השלג נמס והסוסים לא היו מסוגלים לסחוב את המזחלת על הכביש, ולכן אנחנו היינו הסוסים שדחפו את המזחלת עד שהגענו, למחרת היום, למחנה בשם "בלכהמר". Blechhamer
שם החליפו את המזחלת לעגלה ויצאנו לדרך לאחר סלקציה. נבחרנו רק 100 איש מתוך 1000 שבאנו ממחנה גלייביץ, בליווי כל 100 אנשי האס-אס שהיו במחנה, וכל הקאפו הגרמנים מהמחנה שלנו. היה יותר משומר אחד על כל יהודי, כי כל הקאפו ומנהלי העבודה הגרמנים כבר לא נחשבו שבויים. הם קיבלו חופש פעולה ויכלו לעזוב את המחנה. אותנו ה- 100 לקחו כדי שהדבר לא יתפרש כבריחה של אנשי האס-אס אלא רק כהעברת האסירים למקום אחר, לפני שהרוסים יגיעו.
לו ידעתי מה מצפה לי הייתי נשאר במחנה בלכהמר שבו שוחררו האנשים אחרי 3 ימים על ידי הצבא הרוסי. ביום היינו הולכים מסודרים בשורות ומי שלא החזיק מעמד בקצב, נורה והושאר בשולי הדרך כמו פגר של חיה. בלילות היו מכניסים אותנו לרפת או לאיזה מחסן שהזדמן בדרך בכפרים שהיינו עוברים דרכם.
אם התמזל לנו, היו הכפריים מכינים קצת אוכל, אבל לא תמיד זכינו לאכול אותו, כי אנשי האס-אס לא הסכימו להמתין עד שנחלק בינינו את האוכל והרבה פעמים יצאנו לדרך והאוכל נשאר במקום. פעם גיליתי בחצר ליד הדיר, חבית עם אוכל לחזירים. קליפות תפוחי אדמה מבושלים עם תבן וזה עוד לא הספיק להתקרר, תקעתי קערה שתמיד הייתה צמודה אלי, ומילאתי אותה באוכל המיועד לחזירים.
עוד מספר אנשים הלכו בעקבותיי ומילאו את הקערות שלהם. אנשי האס-אס הבחינו במה שהתרחש ושוב הייתה להם סיבה למנוע מאתנו לקבל את האוכל שהכפריים הכינו לנו. במקום אוכל קיבלנו מכות רצח, כי ה"חזירים" היהודים גמרו את האוכל של החזירים המסכנים.
באחד הכפרים שעצרנו, כי השומרים לא ידעו לאן לפנות ולמנוחה קצרה (רק בעמידה מבלי להתפזר מהשורות), הבחנתי בבאר מים עם משאבת יד. ביקשתי מאחד מאנשי האס-אס להרשות לי למלא מים בקערה. קיבלתי רשות, והוא ליווה אותי עד לבאר, אחרת הייתי חוטף כדור בראש. וברגע שהתקרבתי לבאר המים ניצב למולי אס-אס אחר, עם רובה מכודן מכוון אלי ופקד עלי לחזור לשורות. אני רציתי לשוב למקומי כי ראיתי מולי מי האיש, אבל האס-אס שנתן לי רשות לקחת מים ציווה עלי ללכת לבאר. זה היה איש אס-אס שהכרתי במחנה לאוקראינים (האוסטרי).
נשארתי עומד במקום ולא זזתי כי פחדתי לקבל כידון בבטן, במקום מים.(מדובר באס-אס שבשעת פריקת הפחם בתחנה הרכבת כמעט הרג בן אדם ובעצמו התעלף) האוסטרי נטל ממני את הקערה על מנת למלא בה מים מהבאר, האס-אס השני התנפל עליו והם התחילו להתקוטט ביניהם. שבתי בריצה למקומי והשיירה זזה. ואני רואה את שניהם שוכבים על השלג ומרביצים אחד לשני. הצטערתי על הקערה כי זה היה כלי שבו יכולתי לקבל אוכל כשהזדמן. אחרי כחצי שעת הליכה שמעתי קריאה "קרקאר", כך היה האוסטרי מכנה אותי, והגיש לי את הקערה עם מים. מובן ששמחתי הייתה כפולה, היו לי מים לשתייה וגם קיבלתי בחזרה את הקערה שלי.
האנשים היו מיואשים והיו מתחבאים מתחת לערמות קש שבאסם בו הוכנסנו ללילה. בבוקר הגרמנים הרכיבו כידונים על הרובים, והקאפו עם קלשונים, וערכו חיפושים על יד דקירות לתוך הקש ומי שנתגלה נורה במקום, המחזה היה חוזר בכול בוקר והפך לשעשוע של הגרמנים, האס-אס והקאפו. לפני שהינו זזים לדרך היו סופרים אותנו , ולא שכחו להודיע על התאריך ועל היום בשבוע כמו שהיה מקובל במסדרים במחנה. בינתיים ירד שלג וכיסה את הדרכים. שוב לא הובילו אותנו בכבישים אלא בדרכים צדדיות. העגלה הייתה שוקעת בשלג ובבוץ ואנחנו שוב הפכנו לסוסים, ומשכנו ודחפנו את העגלה. לוותר עליה לא רצינו, כי היה שם קצת ממזון שנותר.
יום אחד אכסנו אותנו בארמון עתיק, שנינטש על ידי הבעלים. נשארנו שם למנוחה ליומיים. עשינו בארמון שמות בכל החפצים ובפרט בווילונות שהיו עשויים בד עבה. חתכנו אותם לחתיכות כדי לעטוף את הרגלים הקפואות וגם את הגוף. לא אחד ולא שניים מאתנו קיבלו מכות רצח על כך, אבל למי זה היה אכפת. חשוב היה שיהיה קצת יותר חם. לפני היציאה קיבלנו מרק חם וחילקו לנו את מה שנותר בעגלה שסחבנו כל הדרך. במשך כל הדרך לא טעמתי טעם של לחם. לאחר 18 יום קיבלנו אספקה ממחנה שהיה בקרבת הדרך שלנו, וחילקו בינינו מנת לחם וזה היה בדיוק ביום הולדתי ה- 17 בחמישה בפברואר. חשבתי בלבי שזו המתנה היפה ביותר שקיבלתי אי פעם בחיי.
אחרי יומיים באנו למחנה גרוס רוזן Gross Rosen ומשם, לאחר לילה, הכניסו אותנו לקרונות רכבת פתוחים ועל כל קרון שומר גרמני. הצפיפות הייתה איומה, אפשר היה רק לעמוד. לפני היציאה לדרך קיבלנו שוב מנת לחם וצלחת מרק, הנסיעה ארכה 5 ימים ולילות, מבלי כל אפשרות לצאת מהקרון. אנשים מתו מרעב ומחולשה. שתינו פתיתי שלג שנפלו עלינו, הגויות נשארו בתוך הקרון כי לא נתנו לנו להוציאם , ולנו לא היה אפילו הכוח להזיזם לצד, וכך ישבנו ושכבנו ביחד עם הגופות. עד שהגענו לתחנת רכבת בעיר ויימר Weimar.
ההפצצות : שם נפל עלינו מטר של פצצות ושוב היו קורבנות. הקרון שבו הייתי לא נפגע אבל לא היה לנו כוח לצאת ממנו, כי הקרון היה עם דפנות גבוהות והדלת הייתה נעולה מבחוץ. אחרי מספר שעות פתחו את דלתות הקרון, ומי שהיה לו כוח זחל החוצה. העבירו אותנו לרכבת המובילה למחנה בוכנוולד. Buchenwald. מסלול הרכבת היה חד כיווני בגלל העליות הגדולות. היינו בקבוצה אחרונה והשאירו אותנו בתוך הקרון עד למחרת, כי הגענו למחנה ביום ראשון. למחרת בבוקר, כשנתנו לנו לצאת, היינו מכוסים בשכבת שלג שירד עלינו כל הלילה ולא הרגשנו בזה בכלל.
במחנה שוב התחיל תהליך של חיטוי, גילוח וכל הכרוך בכך. הפעם אולי זה היה לטובה כי היינו מכוסים מכף רגל ועד ראש בכינים מהדרך, שארכה כמעט חודש ימים, בלי שום אפשרות לנקות את הגוף אפילו פעם אחת, או להחליף בגדים. קיבלנו בגדים קרועים בלי כפתורים, בלי תחתונים, רק מכנסיים, חולצה, מעיל קצר, נעליים עם סוליות עץ, בלי גרביים, אבל כובע חדש מבד פסים.
לאחר מכן הכניסו אותנו לצריף ריק, עד לקבלת סידור העבודה. היה לנו קר ולכן הצטופפנו בפינה אחת והתחלנו לשפשף אחד את השני להתחמם קצת. מרוב עומס, התמוטטה ריצפת הצריף ואנחנו נפלנו לחלל שבין הריצפה והקרקע. העבירו אותנו לאולם רחצה שהתפנה בינתיים. שם היה חם מדי וחסר היה אויר, דבר שגרם להתעלפויות של האנשים, מה גם שאת הצרכים עשינו במקום, כי אסרו עלינו לצאת. בתנאים האלה נשארנו יממה, עד שנתנו לנו לצאת, לא לפני שקיבלנו מכות על הלכלוך שהשארנו שם.
חילקו אותנו לצריפים גדולים שאוכלסו בהם כ- 3 אלפים איש עם דרגשים של 4 קומות, עשויים מלוחות עץ ללא שמיכות. רוחב כל הדרגש היה בערך מטר וחצי ובו שכבנו חמישה איש, ובמקרה שרצינו להחליף צד היינו צריכים כל החמישה להתהפך ביחד. כל אחד דאג לתפוס מקום בדרגשים עליונים כי שם היה יותר חם. גם לצאת משם היה מבצע לא פשוט אם שכבנו עם הראש פנימה, זו הייתה חצי צרה ואם עם הראש קדימה היה צריך לבצע תרגיל אקרובטי להתהפך שהרגלים יהיו קדימה ובצורה כזו לצאת ולרדת מהדרגש. פעם עברתי לילה שלם על קורה של הגג, כי לא מצאתי מקום בדרגשים עליונים, ולמטה הייה מאוד קר.
לפנות ערב הוציאו את כולנו לחצר ושם קיבלנו מנת מרק ופרוסת לחם והוחזרנו לצריף. לפני הכניסה לצריף חילקו לנו אסימונים שהיו צריכים לשמש למחרת היום לקבלת מנת האוכל היומית. אינני יודע מאין בא לי הרעיון, לטפס אל גג הצריף דרך חלון קטן,שהיה מעל הדרגש העליון, משם קפצתי לחצר וקיבלתי מנה נוספת של מרק ולחם ונוסף לזה אסימון בשביל מחר. כך הייתה לי מנה כפולה למחרת היום. אבל בזה זה נגמר, כי שינו את סדר חלוקת האוכל. את האוכל היינו מקבלים לא בשעות קבועות. פעם זה יצא בבוקר ולמחרת בשעות הערב, כך שיצא לנו לצום יותר מ- 30 שעות מחלוקה אחת לשנייה. זה היה בלתי אפשרי לשמור משהו לאחר החלוקה כי תמיד היו כאלו שניסו לגזול ממך את צלחת האוכל או את הפרוסה שרצית לשמור לאחר מכן. שעות רבות בילינו במסדרים בחצר לפני הצריף, חשופים לכל מזג אויר, גשם או שלג בבגד הדל שהיה עלינו.
מחנה בוכנוולד היה מחנה לשבויים פוליטיים ונרמז לנו שאפשר לערוך חשבון עם הקאפו או עם אחרים שלא התנהגו אלינו בצורה אנושית, אבל לצערנו, כל אלו שהיה לנו אתם חשבון נשארו במחנה גרוס רוזן ומשם נשלחו לחזית. ראיתי מספר מחזות, איך אנשים ממחנות אחרים חיסלו חשבונות עם הקאפו שלהם על ידי סקילתם למוות. נוסף על כך היו הרבה רציחות בעבור פרוסת לחם שאנשים ניסו לשמור. אף אחד לא התערב, לא הגרמנים אס-אס ולא הקאפו המקומיים. היו גם סיפורי אימים על אכילת בשר אדם. היינו רואים את אנשי הצבא הרוסים השבויים מתגודדים בקבוצות קבוצות ומטגנים משהו על האש. סיפורי האימה היו שמה שטיגנו ואכלו היו חלקים פנימיים, כגון, כבד של אדם. יחד עם זאת ראינו גופות חתוכות בבטן. קשה לדעת אם עשו זאת לגוססים, למתים או רצחו אותם בעודם בחיים. הגופות לא היו של רוסים. איש לא חקר, איש לא בדק, איש לא הגיב. רק בשעת המסדר היו מדווחים על מספרים: נוכחים כך וכך, מאושפזים בחדרי חולים, מתים כך וכך, ואז בודקים את המאזן, אם מתאים המספר הכולל. כשהמספרים התאימו, היו משחררים את המסדר. אם לא, המשכנו לעמוד שעות עד שהמספרים התאימו. רוב הזמן היינו מסתובבים באפס מעשה. פעם אחת יצאתי לעבודה לפינוי הריסות לאחר הפצצות בעיר ויימר.
בחצר מבנה שבו הייתה משטרה של העיר ומחסנים. באחד המחסנים גילינו תפוחי עץ ומובן שהתנפלנו עליהם והתחלנו לאכול. כל דבר שאפשר היה להכניס לפה היה "משהו" בזמן הזה, בפרט תפוחי עץ. אכלנו כמויות אדירות וניסינו גם לקחת מעט אתנו למחנה אבל לא הצלחנו כי ערכו חיפוש על הגוף לפני שעזבנו את המקום.
השחרור
בתחילת חודש אפריל 1945 נפוצה שמועה במחנה ששריון אמריקני נמצא בקרבת העיר "ויימר", כ- 6 ק"מ מהמחנה שלנו. שמענו הד של התותחים המתקרב ומתגבר. קשה היה לתאר את השמחה. כולם רקדו והתנשקו. אני לא יודע למה אבל קיבלתי דיכאון. לא עברה שעה בעוד האנשים משתוללים משמחה, נמסרה לנו הודעה ברמקולים שעל כל האסירים היהודים להתייצב מיד במגרשי המסדרים. זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר. לא ידענו מה לעשות, התחלנו לרוץ ממקום למקום ולמצוא מקום להתחבא. אני התחבאתי בבור ששימש לנו לבית שימוש והיה משותף לנו ולשבויים צרפתיים. קרעתי את הרשת וחוטי תייל בתוך הבור מלא צואה, שהפרידה בינינו ועברתי לחלק המחנה שבו היו הצרפתים. לא יכולתי להיות שם כי לפי הבגדים שלי זיהו אותי שאני לא שייך לשם, וחזרתי למקומי, באותו דרך.
בינתיים כבר לקחו את כל היהודים מהמחנה. הלכתי לבד למקום האיסוף שהיה בחלק השני של המחנה, בו היו כל בתי המלאכה. אספו אותנו בבניין של נגריה גדולה ושם פגשתי בחור אשר החליט גם בשבילי שלא נזוז מפה. והתחבאנו מתחת לערמה גדולה של לוחות עץ, שהיו בנגריה, ושם נשארנו עד שהוציאו את כולם.
מעטים מהאנשים שנותרו בנגריה, כמוני, חזרו למחנה ושם שוב לא נתנו לנו מנוח כי ניסו שוב לאסוף אותנו ואת כל היתר שהתחבאו במקומות אחרים ולגרשנו מהמחנה. התחבאנו הפעם בחלל שבין רצפת הצריף והקרקע (פעם כבר הייתי במקום כזה אבל עכשיו מרצוני). ניסו להוציא אותנו משם על ידי הזרמת מים בצינור, אבל להיכנס לשם אף אחד לא העז. כך נשארנו מתחת לרצפת הצריף עד ל 11 באפריל, יום שחרור המחנה מידי הגרמנים.
צבא אמריקני הגיע רק למחרת היום. למעשה המחנה שוחרר על ידי שבויים רוסים שהיו במחנה והם הצליחו לפרוק מנשקם מספר של שומרים גרמנים שבמחנה, רובם היו זקנים או מוגבלים, כי את הצעירים והבריאים לקחו לחזית, וכך השתלטו על יתר השומרים ולקחו אותם בשבי על מנת לעשות להם לינץ' פומבי. אבל, כשנכנס למחרת היום הצבא האמריקני, פרקו מנשקם את הרוסים ולקחו את השבויים הגרמנים תחת חסותם.
באותו יום הכינו לנו האמריקנים אוכל, גולש מבשר שמן מאוד ועם תפוחי אדמה מבושלים בקליפה. אכלנו בלי לחשוב מה יכולות להיות התוצאות, מאוכל כה שמן ובכמויות כה גדולות שסופקו לנו באותו היום. מובן שכמעט כולם קיבלו דיזנטריה, והאנשים מתו ממנה כזבובים, למרות הטיפול שקבלו מהרופאים האמריקנים. משקלי היה באותו הזמן 33 ק"ג, לא הייתי מסוגל ללכת מבלי לאחוז במשהו ובמקומות שבהם לא יכולתי להיעזר בהליכה, כמו קיר או גדר, הייתי הולך על ארבע, כחיה. הייתי אז בן 17 וחודשיים.
האמריקאים ערכו במחנה רישום של כל הניצולים, והרשימות נשלחו לכל העולם. כך גילו אותי בני משפחה, אחות אימי, סטפה , שגרה באותו הזמן בניו-יורק. אבל לא ידעו איך אפשר ליצור קשר אתי. גם אני לא ידעתי שהם גרים באמריקה, כי הם יצאו לניו-יורק מבלגיה בשעה שפולין הייתה כבושה על ידי הגרמנים, ולא היה לנו קשר עם יתר המשפחה מחוץ לפולין.
שליחים מהג'ויינט העבירו את כל הילדים והנוער שניצלו במחנה, לסנטוריום בשוויץ. מדובר רק באלו שהיו עד גיל 17 ביום השחרור. היות והייתי כבר בן 17 וחודשיים, לא אפשרו לי להצטרף לאלו שיצאו לשוויץ. הרב הצבאי האמריקני התערב, וניתן לי גם להצטרף אליהם. ברגע האחרון כשהייתי כבר ברכבת – חזרתי, כי רציתי לברר אם נשאר בחיים מישהו מהמשפחה.
התחלנו לדאוג לדבר יחיד – האוכל. אני לא יודע איך, אבל בתקופה של 3 חודשים הכפלתי את משקלי והגעתי ל- 70 ק"ג, המשקל המתאים לגובהי ולגילי. יכולתי להכניס לתוכי כמויות אדירות של אוכל שמצאנו תמיד אצל הצבא האמריקני. למזלי, האוכל הרב לא הזיק לי כמו לאחרים שהתנפחו או היו משלשלים כל הזמן, ורבים מהם מתו. התגברתי על המחלות, כנראה בגלל גילי הצעיר. טעמנו גם ביסקוויטים שהיו מיועדים לכלבים, בהתחלה לא ידענו מה זה, מצאנו אותם במעונות של הגרמנים שהחזיקו כלבים לשמירה מסביב המחנה. תמיד שוטטנו במעונות הגרמנים בחיפוש אחרי מזון כל שהוא, דברים אחרים לא עניינו אותנו בכלל.
משך כל ה- 3 השנים לא ידעתי מה זה צחצוח שיניים או לנגב את הגוף במגבת לאחר שהתרחצתי. אם היה ברשותי איזה שהוא סמרטוט לנגב טוב, ואם לא אז לבשתי את הבגדים על הגוף הרטוב. גם לא זכור לי אם אי פעם קיבלתי חום או חליתי באיזו שהיא מחלה, חוץ ממגפת הטיפוס שפקדה את כל המחנה ומכת הפרונקלים שסבלתי ממנה הרבה מאוד.
פעם מצאתי, לא בדיוק מצאתי גנבתי מגי'פ צבאי חבילה שנראתה כחפיסת שוקולד וגם טעמה היה דומה, ולאחר שגמרתי את כל החפיסה נתקפתי בבחילה והקאות, התברר לי שזה לא היה שוקולד אלא חפיסת מנת קרב מלאה ויטמינים, וזה הספיק לי לא לטעום שוקולד למשך 10 שנים שלמות.
אחרי שנרגעה הדאגה לאוכל, התחלנו לדאוג ללבוש, כי עדיין לבשנו את בגדי הפסים של מחנות הריכוז. אחד מהתענוגות שלי היה ביום גשום להסתובב ולהירטב עד לשד העצמות, ואחרי זה להיכנס למקום מגורי ולהחליף את כל הבגדים הרטובים ליבשים, דבר שלא זכיתי לו במשך הרבה שנים. בשעתו, הבגדים שנרטבו בגשם, לא הספיקו להתייבש עד למחרת היום, והיינו לובשים אותם רטובים וכך יצאנו לעבודה.
באחד הימים שנסעתי לעיר ויימר על מנת להשיג בגדים או אספקת מזון שהיינו מקבלים מהשלטונות המקומיים, איחרתי את הרכבת מהעיר ויימר למחנה בוכנוולד, וחיפשתי אפשרות איך להגיע בחזרה למחנה. הזדמן לי לתפוס טרמפ עם קצין רוסי על אופנוע. היות שלא הכרתי את הדרך כי תמיד נסעתי ברכבת הגעתי מצד האחורי של המחנה והקצין השאיר אותי במקום. פניתי לאחד מהבתים שראיתי בו אור דלוק ושאלתי איך אני מגיע לשער של המחנה . התשובה הייתה שהם בכלל לא יודעים על קיום המחנה. חיפשתי קיצור דרך ונכנסתי לתוך יער ובו אני פוגש כל מיני חיות בר איילות וארנבות, הבנתי שהיער לא יכול להיות כל כך ידידותי ויכולים להיות שם חיילים גרמנים שהסתתרו בתוכו. חזרתי מהר לכביש והגעתי לגדר המחנה מצדו האחורי ללא שער כניסה, לכן פתחתי כמה חוטי תיל שלפני זמן לא רב עבר דרכם זרם חשמל במתח גבוה ונכנסתי פנימה.
שובי לפולין
יכולתי לסגת עם הצבא האמריקני כי לפי ההסכם, לחלק זה של גרמניה נכנס הצבא הרוסי, אבל אני רציתי לחזור לפולניה לחפש את בני משפחתי הניצולים. לצערי, פרט לדודי, אחיה של אימי, ישראל, (איז'ק) המהנדס, לא נותר איש בחיים. במחנה בוכנוולד שהיתי עד תחילת אוגוסט 1945 ואז ארגנו לנו הסעה לפולין ברכבת, יחד עם חיילים רוסיים שחזרו מהחזית לרוסיה. הנסיעה ארכה מספר ימים, ובקרונות היה חם מאוד לכן כמו בימים של מחנה "יולג" עליתי על הגג של הקרון ונשכבתי לישון. באחד הלילות כשהרכבת עצרה בתחנה, גג של התחנה היה מספר סנטימטרים מעלי. הגגות של הקרונות הם מקומרים לכן נשכבתי ברוחב של הקרון מבלי להתגלגל בשעת הנסיעה. קצינים רוסים קיבלו רשות להביא הביתה כל מה שברצונם, חלק מהקרונות היו עמוסים בקורות עץ, מסילות ברזל, חוטי תיל, חלונות ודלתות ועוד דברים שלא נראו לעין.
לקרקוב, עיר מולדתי, הגעתי ב 8 לאוגוסט 1945 בערב, מבלי לדעת לאן לפנות. הייתי עם חבר שגם הוא יליד קרקוב. בתחנת הרכבת בקרקוב ניגשה אלינו אישה יהודייה, לא מוכרת, ושאלה אותנו "ידישה קינדה" (ילדים יהודיים) ענינו לה כן ידישה קינדה. והיא אמרה לנו אל תסתובבו פה כי זה מסוכן. היא הזמינה אותנו לביתה כדי שלא נסתובב בעיר בלילה. לפי דעתה זה מאוד מסוכן, והיא צדקה. האישה הייתה באה לתחנת הרכבת בכל שעות היום כשהרכבות היו מגיעות מגרמניה, כדי לחפש אחרי בני משפחתה. למחרת בבוקר לאחר לילה של נדודי שינה, כי לא יכולתי לישון על המיטה, נשכבתי על הרצפה ואז הצלחתי להירדם. הגוף שלי לא היה רגיל לשכב על מזרון רך, אלא רק על לוחות עץ, והרצפות בפולין הן בדרך כלל עשויות עץ.
בבוקר הלכתי למכר הפולני, לפי כתובת שהייתה ידועה לי, אל הפולני שהיה מספק לנו מזון למחנה העבודה, ושם נודע לי שהדוד שלי נמצא אצלו בבית. מובן שמיד נסעתי לפגשו. הוא כבר היה שם מספר שבועות. דבר ראשון החלפנו רשמים על מה שעבר עלינו במחנות הריכוז לאחר שהפרידו בנינו. התארגנו לחפש אחר יתר הקרובים, אבל לשווא.
הקהילה היהודית בקרקוב ארגנה בית ספר לילדים שניצלו, וגם אני הלכתי ללמוד, אבל לצערי לא להרבה זמן, כי התכוננו לעזוב את פולניה בעזרת נהג שיבריח אותנו לעבר הגבול לצ'כוסלובקיה, זה לא יצא לפועל כי הנהג השתכר לאחר שקיבל את כל הכסף מראש, והודיע למשטרה שאנחנו נמצאים בבית קפה בקרקוב ומוכנים ליציאה בלתי לגלית לעבר הגבולות של פולניה.
באה משטרה מהביטחון הלאומי ועצרה אותנו. הובילו אותנו לתחנת המשטרה עם אקדחים שלופים מוכנים לירי, שם הפרידו בינינו והוכנסנו לחדר חקירות. חקרו אותי לאן ולמה רציתי לנסועה. אחת משאלות הייתה מאיפו לקחתי את האקדח שמצאו בתיקי, ואם לא אגיד את האמת אקבל מכות. תשובתי הייתה שקודם כל יראו לי את האקדח וממכות אינני מפחד כי קיבלתי מספיק מהגרמנים, אז החוקר ענה לי, אנחנו יודעים להרביץ יותר טוב מהגרמנים. החקירות התנהלו אך ורק בלילות וארכו מספר שעות. ישבתי במעצר קרוב ל 3 חודשים עד לשחרור על תנאי, תמורת ערבות כספית שגויסה על יד מכרים שלנו ואחרי מספר חודשים נערך לנו משפט.
ישבתי בבית המעצר, יהודי יחידי בין 35 עצירים שביניהם היו גנבים, רוצחים ומשתפי פעולה עם הגרמנים. הדוד שלי הוכנס לצינוק כי לא הסכים שיגלחו לו את שערות ראשו. אף אחד לא פגע בי לא במילים ולא במעשים והייתי כאחד ביניהם. יום היה מתחיל בתפילה, אני עמדתי מהצד בעמידת דום, אחרי התפילה חלקו לנו אוכל, היו שגם קבלו חבילות מזון וסיגריות. למרות שעישנתי אף פעם לא ביקשתי ממשהו סיגריה, אחרי פרק זמן גם אני קבלתי חבילה מזון וסיגריות, כולם היו מלאי התפעלות שראו אותי מעשן ולא הבינו איך יכולתי להתאפק כל הזמן ולא לבקש ממישהו סיגריה ולא אפילו מציצה אחת. יתר יום הינו מבלים בכול מיני משחקים לפעמים מעוד מעוד אכזריים.
זה היה בעיצומו של חורף מסוף דצמבר 1945 עד פברואר .1946 שוב שינה על הרצפה בלי שום כיסוי או מצע, את הצרכים עשינו לתוך דלי שעמד בפינה של החדר. כל תקופת המעצר לא ניתנה לי האפשרות להחליף או לנקות את הבגדים ולא להתרחץ, קיבלנו רק חומרי חיטוי. מבחינה זו היה יותר גרוע ממה שהיה במחנות הריכוז (לא ביולג ולא בפלשוב), כי שם הכריחו אותנו להתרחץ ופעם בשבוע החליפו לנו את הבגדים. יצאתי משם עם ראש מגולח כמו איזה פושע. לבית הספר לא חזרתי והלכתי לעבוד אצל המכר הפולני בבית המלאכה ליצור מאזניים, ושם עבדתי בכל מיני עבודות. הובלתי סחורות ללקוחות בעגלת עץ על 2 גלגלים שהייתי צריך למשוך לפעמים דרך כל העיר ולא פעם הייתי פוגש את חבריי מבית הספר. בבית המלאכה עבדתי בעבודת מסגרות.
מספר ימים לאחר השחרור מבית הכלא מצויד באישור ששוחררתי מבית הכלא תמורת ערבות, ובראש מגולח, נתקלתי באחד השוטרים היהודים שהענישו אותי על גניבת תפוח אדמה, והרביצו לי מכות עד זוב דם, רציתי לגשת אליו ולתת לו מכות אבל התאפקתי מלעשות זאת, כי אני הוא שהייתי חוזר לבית הכלא במקרה של התערבות המשטרה, בגלל התעודה שהייתה ברשותי (משוחרר בית הכלא תמורת ערבות). עד היום אני לא סולח לעצמי שלא נקמתי בו, יותר לא פגשתי בו ולא שמעתי היכן הוא נמצא, חודשים התהלכתי עם המחשבה שלא נתנה לי מנוח, לא ביום ולא בלילה.
במשפט שנערך לנו יצאתי בלי עונש כי נעצרתי בתוך עיר שהיא רחוקה מהגבול כ 80 ק"מ. ההאשמה הייתה "רצון לעבור את הגבול בצורה בלתי לגאלית", היות שלא היו עובדות וגם השופט התחשב, לאחר שחקר אותי ושמע על כל מה שעברתי במחנות הריכוז בגילי, ובעובדה שבפולניה לא נותר אף אחד חי מכל המשפחה.
נרשמתי לעליה לישראל ביחידה של "גח"ל" (גיוס חוץ לארץ), נשלחתי לבדיקות רפואיות אצל רופא יהודי בעיר אנטוורפן, והוא לאחר שבדק אותי ומדד לי לחץ דם, בישר שיש לי לחץ דם גבוה. זה הפעם ראשונה בחיים שבדקו לי לחץ דם ולא הבנתי מאיפה זה בא לי. כל הזמן שהייתי בבלגיה התעסקתי בספורט, התעמלות על מכשירים, שחיה וטיולי אופניים למרחקים. אף פעם לא הרגשתי משהו שיפריע בפעולות הספורטיביות שלי. הרופא חד משמעי אמר, אתה לא יכול להיות חייל, והמליץ על דיאטה מסוימת. למרות הדו"ח הרפואי קבלו אותי ל"גח"ל" ועברתי את כל התהליך, השבעת אמונים לצה"ל, בעלית גג עם נרות דלוקים לפני נציג צה"ל ישראלי.
התאקלמות בישראל
בבואי לישראל דרך צרפת ובזהות של מישהו אחר שמזמן כבר היה בישראל נשלחתי ישר מהאנייה למחנה צבאי ושם עברתי בדיקות רפואיות, שערכו מספר ימים. קיבלתי פטור בגלל מגבלת ראייה בעיני הימנית, ולא בגלל לחץ דם גבוה שבינתיים התאזן. ההפלגה הייתה מלווה בסערה בים שזה תמיד קורה בחורף, הגלים עלו מעל הסיפון ואי אפשר היה לצאת מבטן האנייה לאוויר, ישנו בערסלים שהיו מותקנים בשתי קומות בכל חלל האנייה. כמעט לא אכלנו שום דבר, כי הכול היה יוצא החוצה ממחלת ים שסבלנו ממנה.
אחרי קבלת שחרור זמני מצה"ל, התאכסנתי אצל מכרים למספר ימים ראשונים. יצאתי לחפש עבודה, פניתי למפעל לעיבוד יהלומים אבל שם הייתי צריך לפנות את מקומי כל פעם שאחד מהעובדים ששירת בצבא קיבל חופשה. לכן פניתי לנגריה ושם עבדתי שנתיים ובגלל המיתון שהיה בארץ נאלצתי לחפש עבודה אחרת. התקבלתי לעבודה במשרה ממשלתית בשיפוץ ותחזוקה מבנים נטושים של ערבים ביפו, ושם סיימתי בהגעתי לגיל פרישה אחרי 42 שנות עבודה. התחלתי כטפסן ומכסה גגות, שוב עבודה קשה כל היום בחוץ,קיץ בשמש ובחורף בגשם. אחרי מספר שנים קבלתי תפקיד כמנהל עבודה ואחרי זה כמפקח עבודה בבניין.
שנת 1952 הכרתי את סימה אשתי והתחתנו בחודש אוגוסט 1953 .בנובמבר 1954 נולד לנו הבן הבכור, שלמה,(על שם אבא ז"ל של אשתי ), ואחרי שנתיים רכשנו דירה בבית קרקע בת חדר אחד בלבד והתחלתי להרחיבה בעבודה ובכוחות עצמאיים לאחר ניסיון שרכשתי במקום העבודה שלי. חפירת היסודות,יציקת היסודות לאחר הכנת טפסנות וברזלים, בנייה וכיסוי הגג ברעפים כולל המבנה עץ לגג, כל הנגרות, ואינסטלציה מים וחשמל,כל זה אחרי שעות העבודה שלי בחברה. עבודות טיח ורצוף מסרתי לבעלי מקצוע.
בשנת 1958 בחודש מרץ נולד לנו בן נוסף, ישעיהו (על שם אבי ז"ל), כשהתוספת בנייה הייתה כבר בשלבי הגמירה. ולאחר מספר שנים ב 1966 בחודש יוני נולדה לנו בת בשם ענת.