הספר ”דעו אני יהודי“ על חייו ומותו של אברהם ("לאבאן") לייבוביץ, ממפקדי גטו קרקוב, נכתב על פי עדויות של חבריו של לאבאן, שנאספו על ידי אהרון פריברג, וראה אור בשנת 1985 בהוצאת בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד.
לאבאן נולד בקרקוב בשנת 1917 למשפחה שומרת מסורת שהתגוררה ברחוב ונגיירסקה פינת רחוב לבובסקה בפודגוז'ה. למשפחת ליבוביץ הייתה שם מגדניה שהייתה ממוקמת בחזית הבניין ומאפייה שהייתה במרתף הבית. אביו, קופל לייבוביץ, נפטר זמן קצר לפני שלאבאן הגיע לגיל בר-מצווה, והוא, שלמד בתלמוד תורה מיסודה של "אגודת ישראל" נאלץ לעזור במאפיה המשפחתית.
משחר נעוריו בלט בין כל נערי השכונה – היה גבוה מבני גילו, רחב כתפיים וחסון, ועל אף החינוך המסורתי שקיבל נמשך לספורט והיה פעיל בקבוצת כדורגל ובמועדון ספורט בעיר. מועדון הספורט "Siła" (=כוח) שכן באותם ימים, עד סוף שנות העשרים, סמוך מאד לביתו, ברחוב צלנה, והיה קשור לתנועת הנוער "פרייהייט" ולמפלגת פועלי ציון וכך הצטרף הנער לתנועת נוער זו, שמועדונה עבר לרחוב סבסטיאנה 7, משם לרחוב ז'ילונה 8 ולבסוף לרחוב מיודובה.
בשנת 1933 יצא לאבאן עם חבריו לתנועה להכשרה חלוצית בעיר כשאנוב, ושאף לעלות לארץ-ישראל אך נאלץ לוותר על התוכנית כדי לסייע לאמו האלמנה. בשנת 1936 היה ממובילי ארגון ההגנה העצמית היהודית כנגד עליית האנטישמיות. ב-1939 גוייס לייבוביץ לצבא הפולני, הגיע איתו ללבוב, ונשאר שם גם לאחר התפרקות הצבא הפולני במטרה לסייע לחברי התנועה לעבור את הגבול מזרחה לכוון רומניה. בהמשך חזר לוורשה לעזור למשפחתו ובמקביל המשיך לסייע לחברי התנועה בבריחתם מזרחה (פעילות שנפסקה עם פלישת הגרמנים לרוסיה).
לאבאן חזר לקרקוב וב-1942 הצטרף לקבוצת הצעירים שהקימו את המחתרת של "הארגון היהודי הלוחם" – אי"ל, כדי לפעול נגד הצורר הגרמני מחוץ לגטו. לאבאן מונה להיות גזבר הארגון, ובהמשך היה קצין המבצעים. במהלך קיץ וסתיו 1942 ביצעה המחתרת מספר פעולות נגד הגרמנים, אך אלה לא מנעו את המשך שילוח היהודים להשמדה. באוקטובר 1942 התאחדה מחרת "החלוץ הלוחם" עם מחתרת "איסקרא" על מנת להגביר את הפעילות נגד הגרמנים. שיא הפעילות של המחתרת המאוחדת היה ב-22 בדצמבר 1942, אז היכתה המחתרת במספר רב של מקומות בעיר, וההתקפה היהודעה ביותר הייתה ההתקפה על "קפה ציגנריה", התקפה שבה נהרגו מספר גרמנים.
בעקבות הלשנה הצליחו הגרמנים להגיע מיד לבונקר שברחוב סקבינסקה ולעצור חלק מהמשתתפים בפעולה, ולמחרת, כשהגיעו ליבוביץ ואנטק צוקרמן לאותו בונקר הם נפלו למארב של הגסטפו. אנטק נפצע אך הצליח להתחמק וחזר לוורשה, בעוד שלייבוביץ, שנכנס ראשון למקום, נלכד ונשלח לכלא מנטולופיך.
ב-28 באפריל 1943 הועבר לייבוביץ מכלא מונטלופיך למחנה פלשוב, אך בדרך ניסה לברוח ונורה למוות. דוד בן דוד מספר על סופו של לאבאן: ”הודיעו לנו במקום העבודה בפלשוב שעלינו לגרש את כל האנשים כי מביאים אסירים מבית הסוהר מונטלופיך והשטח צריך להיות ריק מאנשים. סיימנו לנקות וראינו אוטו נכנס לשטח המחנה ועושה סיבוב ליד בית המרחץ; היה שם בור עמוק שלתוכו היו אנשים קופצים חיים ושם היו מחסלים אותם ביריות. ראיתי מישהו בורח מתחת לכיסוי הברזנט ומרחוק זיהיתי את לאבאן שהתחיל לרוץ בשטח. הוא קפץ והתחיל לברוח אבל הכדור הראשון פגע בו במקום. אחרי שניות קפץ עוד אחד, אחר כך כל האנשים שבמשאית חוסלו זה אחר זה…
חיפשתי מריצה, וראיתי שלאבאן אינו בחיים. הסעתי את לאבאן על מריצה לאיזו פינה כדי להתרחק מעיני הס“ס ומעיני השוטרים היהודים. רציתי בהסתר לחפש בכיסיו – ידעתי שיכול להיות משהו תפור ורציתי לדעת אם יש משהו שיכול לתאר מה נעשה בחוץ. מקום אחד הרגשתי משהו תפור. מצאתי פתק בפולנית:“אני יהודי, שמי לייבוביץ“.
על פעילותו המלחמתית נגד הגרמנים העניקה לו ממשלת פולין, לאחר המלחמה, את העיטור הצבאי הגבוה ”ויריטוטי מיליטרי“.