החברה היהודית בקרקוב הייתה הטרוגנית ומורכבת משכבות תרבותיות-חברתיות שונות: האורתודוכסים שעסקו בלימוד תורה ותלמוד, נמנעו מקריאת ספרות חיצונית ועיתונות, והתעניינו רק מעט במאורעות ההיסטוריים שהתחוללו. הסוחרים, בעלי מלאכה ואחרים, ששלחו את ילדיהם ללימודים בחדר או בבתי ספר יסודיים-ממשלתיים ולבתי ספר תיכוניים, והיו פתוחים לרוחות הקידמה. בנוסף הייתה בעיר גם שכבה של אינטליגנציה יהודית, שלקחה חלק פעיל בחיים הפוליטיים והחברתיים, הייתה בקיאה בספרות הגרמנית של אותה תקופה, והושפעה מהספרות הלאומית פולנית שדגלה בחופש, שוויון ואחווה.
שתי השכבות האחרונות היוו את רוב הקוראים הקבועים של העתונות הגרמנית והפולנית, שהגיעו לקרקוב מווינה, פראג וממורבסקה אוסטרבה, והעיקריים שבהם: "נויה פרייא פרססה" – שבו כתב ד"ר בנימין זאב הרצל, ו"מורגנצייטונג". באותה תקופה, לפני ואחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ראו אור בקרקוב כמה עיתונים בעלי רמה פובליציסטית גבוה. עורכי העי תונים ידעו כי רבים מקוראיהם הם יהודים, ולפיכך לא הובלטה הנימה האנטישמית בם, ובכלל תחת שלטון קיסר אוסטריה הייתה האנטישמיות חריפה פחות מאשר ברוסיה ובפולין הקונגרסאית שתחת שלטון רוסיה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה החלו רוחות ריאקציה ואנטישמיות נושבות גם בקרקוב.
השינויים הפוליטיים – הקמת פולין העצמאית – הביאו את האוכלוסיה היהודית בגליציה להכרה כי עליהם להתלכד וליצור מכשיר לביטוי שאיפותיה ודרישותיה. בנוסף, השפעתה של העיתונות הגרמני
ת נחלשה, עיתונים שמרניים שהתחשבו בעבר בקוראיהם היהודים, נקטו לשון אנטישמית שהייתה באופנה ברחבי המדינה, וקמו עיתונים לאומניים שעיקר פעולתם הייתה הסתה פרועה נגד היהודים. גם הכנסייה לקחה חלק פעיל בליבוי הרגשות האנטי-יהודיים.
כך נולד הרעיון של הקמת עיתונות יהודית בשפה הפולנית – שפה שהייתה מובנת לשלטון ולאוכלוסיה הפולנית. שני הבטאונים "כווילה" (רגע) בלבוב ו"נובי דז'נניק" בקרקוב נוסדו אז בגליציה.
כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ראו אור בקרקוב כתבי עת רבים, ביניהם שבועונים וירחונים, רובם בפולנית ומיעוטם ביידיש ובעברית. פרסומים אלה יצאו לאור על ידי מפלגות, סיעות, תנועות נוער ואגודות מקצועיות, אך השפעתן הייתה מוגבלת בשל היקפם הצנוע והעובדה שהיו מיועדים לחוג מסויים; דו-שבועון "המצפה" בשפה העברית, שנערך בידי שמעון מנחם לאזאר, יצא לאור בשנים 1922-1904, בהפסקות. בשנים 1927-1924 יצא לאור בקרקוב ירחון של הבונד בשפה הפולנית, ושמו "ואלקה" (קרב, בפולנית), ירחון שביקש לבסס את הקו האנטי ציוני. כתבי עת נוספים שראו אור בקרקוב, אך שרדו רק זמן קצר מאד היו: ירחון "צופים" שהוקם על ידי ד"ר יצחק שוורצבארד, ונסגר בשל קשיים כספיים; בשנים 1935-1931 יצא לאור כתב עת "רוף" (קריאה) ששימש בטאון לרעיונתיה של ההתאחדות העולמית של הציונים הכלליים, שמקום מושבה היה בקרקוב. גם כתב עת זה נוסד על ידי ד"ר יצחק שוורצבארד. כתב עת אחר שיצא לאור על ידי הסתדרות "הנוער העברי" היווה כלי ביטוי לשאלות הנוער. בסוף שנות השלושים נוסד שבועון רביזיוניסטי בשם "נאשה טריבונה" (בימתנו) בעריכת יעקב רובין, שתקף את העתונות היהודית על שלא היתה ימנית דיה. בשנת 1939 הוקם בקרקוב שבועות שני, אף הוא בפולנית, שנקרא בשם "צופים" ונערך בידי שני משכילים: ד"ר קלמן שטיין וד"ר רובין וולף. שבועון זה תקף את ההסתדרות הציונית על שלא הייתה שמאלית מספיק.
בניגוד לכל אלה, היה ה"נובי דז'נניק" נפוץ בקרב האוכלוסיה היהודית בקרקוב, והשפעתו הגיעה גם לערים אחרות בפולין. ה"נובי דז'נניק" היה עיתון ציוני ליברלי, שנלחם בנטיות ההתבוללות בחברה היהודית בקרקוב מחד, ובאנטישמיות מאידך. העיתון ניהל תעמולה לרעיון הציוני וישוב ארץ ישראל, והביא לידיעת הקוראים ידיעות מעודכנות מחיי הישוב העברי.
לפני תום מלחמת העולם הראשונה אי אפשר היה להדפיס את העיתון החדש בקרקוב, שכן לא היו אז בתי דפוס יהודיים שהיו מסוגלים לעמוד בנטל הדפסת עיתון יומי, ובתי הדפוס הפולניים לא הסכימו להדפיס את העיתון היהודי. לפיכך, הודפס העיתון בבית הדפוס של "מורגנצייטונג" במורבסקה אוסטרובה, והחבילות הגדולות הובלו מידי יום, ברכבת, לקרקוב. מאוחר יותר הודפס העיתון בבית דפוס קטן על יד רחוב סטרדום.
ההנהלה השקיעה את כל הרווחים בבניית בית המערכת, בן שלוש קומות, ברחוב אליזה אוז'שקובה 7, לא הרחק מרחוב דיטלה. בית המערכת כלל את כל האמצעים הטכניים הנדרשים להפקת עיתון יומי. נרכשו מכונות סידור ומכונת רוטציה שאפשרה הדפסה מהירה של עשרות אלפי עותקים מידי יום, ובמקום היו חדרי מערכת ומחסנים. תוך פרק זמן לא רב היו לעיתון כל האמצעים הטכניים הנחוצים לקבלת ידיעות מעודכנות מרחבי העולם – שירות טלפוני וטלגרפי, רשת כתבים בפולין ומחוצה לה ושירות סוכנויות ידיעות פולנית ויהודית. תחילה היו בעיתון ארבעה עמודים,, ואחר כך שמונה, שנים עשר, פעמים ששה עשר ופעמים גם עשרים-וארבע, ובימי חג – גם יותר מזה. לאחר מכן מהדורת צהריים, פעמיים ביום, בליווית תצלומים, מוספים לנוער, לאשה ולמדע.
בשנת 1922 הוטלה פצצה על בניין ה"נובי דז'נניק", שהרסה לחלוטין את הקומה השלישית. באותו יום הודפס העיתון בתבנית קטנה מן הרגיל, אבל הופעתו הסדירה לא פסקה אפילו ליום אחד. כנראה היה זה מעשה של חוגים פאשיסטיים. במשך עשרים שנות קיומו הפוריות היו לו לנובי דזינניק כמה וכמה עורכים: ד"ר וילהלם ברקלהאמר, ואחר כך ד"ר יצחק שווארצברד, אחריו שוב ברקלהאמר עד לפטירתו ולאחריו ד"ר אליאס טיש. בתקופת קיומו האחרונה של העיתון, עד שנתחסל על ידי היטלר, היה העורך בפועל ד"ר דוד לאזר (לימים, עורך חבר של "מעריב").
צוות המערכת של ה"נובי דזינניק" היה גלריה מגווונת של פובליציסטים, עיתונאים ואנשי מדע, מהם עובדים קבועים ומהם זמניים, והמערכת היתה מקבלת כתבות ומאמרים מסופרים מקומיים ומחוץ לארץ. בין צוות המערכת והכותבים נמנה את: הרב ד"ר יהושע טהון, ברנארד סינגר, וגם ד"ר עזיראל קרליבך (מי שאחר כך ייסד את מעריב) היה כותב מאמרים ביידיש ואלה תורגמו ופורסמו בשפה הפולנית, ואחרים. עורך המדור הספרות והתיאטרון היה ד"ר משה קנפר, עורך המדור הכלכלי היה י. דיאמנט, מדור הספורט נערך על ידי ד"ר הנריק לזר, הממונה על המדור הארץ-ישראלי היה ליאופלד רוזנר ומדור הנוער נערך על ידי מ. הוכברג. עוד השתתפו במערכת העיתון: מיקולאי שיינברון מלובלין שחתם בכינוי ואציאס, ד"ר בנו זיידמן שהיה במשך שנים רבות עורך המדור הכלכלי, ליאופולד רוזנר, רפאל פפר, זיגמונד אלנברג, יצחק דויטשר, מתתיהו מיזס, זיגפריד מוזס, ע. רוסטאל ורומן גהורזאם.
מנהלת העיתון, האחראית על גידולו של ה"נובי דז'נניק", היו: ד"ר שמואל ליבסקינד שניהל את הענינים הכספיים של העיתון, זיגמונד הוכוואלד וד"ר חיים הילפשטיין. בין חברי מועצת הפיקוח ומועצת המנהלים של העיתון היו: ד"ר שמעון פלדבלום, ד"ר חיים הילפשטיין, ד"ר שמואל ורהפטיק, ד"ר מרכוס שפיגל, מקס לויטרבך, ד"ר יהודה צימרמן, ברנרד ליינקראם ואמיל הולנדר, ד"ר משה שיאסם, ד"ר שמעון גוטסמן ואחרים.
על ה"נובי דז'ינניק" הוטל ללחום על זכויות היהודים ועל הכבוד היהודי. השפעתו על החברה היהודית בגליציה המערבית היתה גדולה, והוא העמיק את ההכרה היהודית וחיזק את כוח הרצון למאבק. בחברה הפולנית הוא נתקבל כעיתון רציני, השלטונות בקרקוב התחשבו בדעות שהשמיע, והוא זכה ליחס של כבוד, והשפעתו חרגה מאזור גליציה והגיעה עד לוורשה הבירה.
בשלהי המאה ה-19 התפרסמו בקרקוב מספר כתבי עת, וביניהם: "מחזיקי הדת" בעריכת משה באדר, "קול מחזיקי הדת" וה-"תור" בעריכת אברהם גינצלר.