ספרו של יובל ירח ראה אור בשנת 2016 בהוצאת זמורה-ביתן.
יש ספרים שהפלא של עצם כתיבתם נוכח בכל עמוד ועמוד בהם. השתיקות הוא ספר כזה. כבר בעמוד הראשון ביצירה הגדולה הזאת מצניח יובל ירח את קוראיו לתוך מערבולת חייה של משפחה יהודית בקרקוב של תחילת המאה ה-20, ומכאן ואילך הוא מוביל אותם בתוכה, וסביבה, והלאה ממנה, לתוך מעמקי ההיסטוריה ברגעיה האפלים ביותר, נישא על כישרונו להיטמע במסופר ובכך להפוך את טריליוני הפרטים של הימים ההם לסיפור מסחרר, מצמית ומפעים.
הספר מתאר את חייה של משפחה יהודית בורגנית, בעיר שהתגוררו בה נוצרים לצד יהודים מכל המינים והסוגים: בעלי הון, אביונים, נוהים אחרי רבנים, קומוניסטים, מוזיקאי ג'ז, אוהדי כדורגל, גנבים, מתקני עולם, וכאלה שמנסים להיטמע בחברה הפולנית וכאלה שמנסים להיבדל , ציונים ופולקסיסטים, שהתקוטטו על ההווה המבעבע של מרק החיים על תבליני העתיד והעבר תוך שכולם אוכלים גלידה ומשקיפים על הברבורים המשייטים בוויסלה.
בעיקרו הספר ממשיך עם המשפחה והדמויות והעיר, שלב אחר שלב בשואה שלה, של מניה, ושלנו – הימים הראשונים של הכיבוש, הצווים שאוסרים לעבוד, צווים שאוסרים לנוע ברחבי העיר ואחר כך גטו ואחר כך מחנות עבודה, מוות מתמשך, רעב, חולי, כדורי רובה ואש תנורים, עד שנשארו רק פירורים שמהם אנחנו, הקוראים נולדנו. אלו היו הסבים והרבא סבא שם, תרבות שלמה עשירה וגדולה.
השתיקות הוא ספר ייחודי בחיותו ובעוצמת החוויה הטמונה בקריאתו. זהו ספר שחלקים גדולים בו דומיינו בכוחה של האהבה, ועם זאת, ואולי דווקא בשל זאת, הוא מעניק לקוראיו תחושת שיתוף היסטורית משל היה יומן נדיר שהתגלה לפתע.
עלית קרפ כתבה בעתון ”הארץ“ כך: ”רק מי שלבו לב אבן לא יבכה ברגע הפגישה בין מניה ששבה מאושוויץ לבין ללה, בתה, שהוסתרה על ידי משפחת קיצ'ק, חסידי אומות העולם, פולנים קתולים שחיו בכפר לא רחוק מקרקוב. היא השאירה את ללה בידי ידוויגה קיצ'ק כשראתה שהטבעת הולכת ומתהדקת סביב צווארם של יהודי גטו קרקוב לאחר שהצליחה לצאת ממנו תוך סיכון חייה וחיי בתה. בשנים שבהן נכלאה, בתחילה במחנה הריכוז פלאשוב ואחר כך באושוויץ, ידעה, גם בשעות הקשות ביותר, שבתה, ללה, נמצאת בידיה הטובות של קיצ'ק, שותה חלב ואוכלת לחם עם חמאה. כשהגיעה לקחת אותה, עם תום המלחמה, חששה שקיצ'ק לא תרצה להשיבה אליה, אבל קיצ'ק מסרה לה את הילדה ברצון ולא קיבלה שום תמורה על המעשה הזה, שבו סיכנה לא רק את חייה, אלא גם את חיי בעלה ושבעת ילדיה. […]
יובל ירח, נכדה של הגיבורה, מניה, מספר את סיפורה, ואף על פי שהוא נוקט גוף שלישי, הוא משתמש בעברית השבורה שלה, שלמעשה הופכת אותה למספרת, והתיאורים שהוא מתאר כל כך חיים, עד שקשה להאמין שלא היה שותף לאירועים שעיצבו אותם. לדוגמה, הוא מתאר שוב ושוב את הרעב שחוותה סבתו, בתחילה במחנה הריכוז בפלשוב ואחר כך באושוויץ. אינני יודעת מנין שאב ירח את התיאורים הללו, אבל מעולם לא קראתי תיאורים משכנעים כל כך, חיוניים כל כך, של רעב.“
המחבר, יובל ירח, הוא איש צעיר שנולד וגדל בישראל, ועד אמצע שנות השלושים של חייו אפילו לא ביקר בפולין. אבל סבתו, ניצולת מחנות העבודה, הריכוז וההשמדה של אירופה. סבתו השותקת מניה, ששתקה את ילדותה ואת נעוריה, ושתקה את נישואיה הראשונים, ושתקה את סיפורה של בתה הבכורה, הציתה את סקרנותו ואת דמיונו, ושיגרה אותו למסע פרטי ארוך מאד, שבמהלכו התהווה אט-אט הספר הזה – ספר שעל אף שנכתב ממרחק של עשרות שנים ואלפי קילומטרים מן האירועים שסביבם הוא נטווה, הוא נקרא ונחווה כאילו נכתב מטבורם ונחרך בלהבותיהם.
על הספר כותב חיים באר ”יובל ירח מצטרף למסורת של סופרים גדולים כמו ברנר, ברדיצ‘בסקי וגנסין – סופרים שלוקחים אחריות. הרצון לגעת בכיבשונה של הוויה אנושית ולאומית הוביל אותו למהלך ספרותי נועז, ובעשותו כן הוא מזכיר לנו שספרות היא לא רק בידור ושעשוע של מעבד תמלילים ושהיא יכולה לעלות שוב על דרך שממנה ירדה. בתקופות של דכדוך, הידיעה שבמקום מן המקומות יושב אדם מישראל שכותב כך – זהו דבר המעניק תקווה“.