ספרה של ברטה פרדרבר-זלץ, "והשמש זרחה", ראה אור ב‑1968, והוא אחד מספרי הזכרונות האישיים הראשונים שהופיעו בדפוס.
על מחנה פלשוב כותבת המחברת: "הגענו למחנה בראשית מרץ 1943. עבדנו מחוץ למחנה בהקמת הבלוקים לבתי החרושת. ההעברה נמשכה מספר חודשים. רבים מאיתנו היו יוצאים לעבודה העירה.
בארבע לפנות בוקר הייתה מעירה אותנו הצפירה למסדר. העמידה בשורה נמשכה שעות ארוכות. פקדו אותנו ומיינו את הקבוצות למקומות העבודה השונים. רק בשבע היינו יוצאים מבעד לשער המחנה לעבודה. צעדנו בסך לפי קצב הפקודה של מפקד השיירה. בקול אימים היה קורא: שמאל, אחת, שתיים, שלוש, שמאל… מי שלא הדביק את הקצב היה צפוי לכדור בראש מרוביהם של השומרים האוקראינים, אשר צעדו משני צדי השיירה.
למחרת היום, כשיצאנו לעבודה, עמדו אנשי הגסטפו ליד השער והתגרו בנו: נו עכשיו אתם יוצאים לעבודה בלי הפרעות של ילדיכם (היה זה רמז לתקופה כשהיו עוד ילדים בגטו, כאשר הפעוטות היו רצים אחרי אמהותיהם עד לשער, ומתחננים בבכי לבל ישאירו אותם לבדם בגטו הקודר, והשוטרים היהודים היו מגרשים אותם באלות).
בצאתנו לעבודה היינו פוגשים עגלות עמוסות גוויות. הבינונו כי בגטו נמשך הטיהור. הם הובילו אותם לקבר האחרים אל בית העלמין החדש שבקרבת המחנה בפלשוב. למחנה צורפו גם מחצבות הסיד שבקרבת מקום, אשר היו לפנים בבעלות יהודית. עכשיו עבדו שם צעירים יהודים בתנאי עבדות, ורבים מהצעירים קיפחו שם את חייהם בשעת ההפצצות במחצבה.
מקום העבודה שלנו היה בפודגוז'ה, סמוך לגטו. לאזנינו היו מגיעים קולות נפץ. הרוצחים פוצצו את הבונקרים בהם הסתתרו עדיין יהודים. שוטרים יהודיים, שהשתתפו בטיהור הגטו, סיפרו לנו על מחזות זוועה שמתרחשים בגטו המתחסל. שליט הגטו, שפירא, ומשרתיו ממשטרת העזר, הורשו להשאר בגטו. היו ביניהם בודדים ששמרו עדיין על צלם אדם, אך רובם הפכו לחיות טרף ממש, ושירתו נאמנה את הרוצחים מתוך תקווה שיצילו את נשמותיהם המכורות לשטן במחיר חיי אחיהם ואחיותיהם האומללים. אך הם לא נמלטו מהגורל שהשטן הועיד לכל היהודים, ומצאו את סופם בקברות ההמוניים בפלשוב.
בד בבד עם טיהור הגטו משרידי המסתתרים, פתחו במצוד אחר יהודים שניסו להנצל בעזרת תעודות אריות בעיר עצמה. גם במצוד זה השתתפו שוטרים יהודיים שעשו את מלאכתם בשקידה כדי למצוא חן בעיני הרוצחים.[…]
במקום עבודתנו היה היחס אלינו מצד מנהלי בית החרושת הגרמניים מעט יותר אנושי. מזמן לזמן הם הרשו לרוכלים פולניים להיכנס פנימה ולהביא מצרכי מזון למכירה. בעלי ובת אחותי לא היו יוצאים מן המחנה, כי בית החרושת לנייר שבו עבדו הועבר כבר לפלשוב. מידי ערב היו מחכים בכיליון עיניים לשובי מן העיר, בתקווה שישמעו ממני חדשות על הילדים. שבועות ארוכים חזרתי כלעומת שיצאתי – ללא כל ידיעה, עד שערב אחד הבאתי את הידיעה הנכספת. נשמנו קצת לרווחה, אבל ידענו שילדינו נתונים עדיין בסכנה רבה.[…]
שמועות פשטו במחנה פלשוב שיותר לא נצא לעבודות מחוץ למחנה. הבלוקים של בתי החרושת והמלאכה עומדים כבר על תילם. פחד ואימה תקפו את יושבי המחנה. היוצאים לעבודות חוץ היו מחזיקים בחיים את כל הנותרים. כל אחד מאיתנו היה מסכן את נפשו, ומבריח מעט מזון לבני משפחתו, קרוב או ידיד.
קרבנות נפלו לאלפים מבין אלה שסיכנו נפשם והבריחו מזון בשובם מהעבודה. השעשוע החביב על מפקד המחנה, הרוצח גאט, היה קליעה למטרה באקדחו. כמטרה שימשו לו יהודים בודדים. כל יום היה חייב לרוות את צמאונו בדם יהודי.
הוא היה גם מומחה בהמצאת התעללויות שונות ומשונות. כך למשל, הוציא לילה אחד פקודה שעד שיעלה השחר על כל הנשים לגלח את שער ראשן, והגברים חייבים לגלח פס ברוחב שתי אמצעות באמצע הראש. כולם יחד חייבים לצבוע את בגדי האסירים שלהם בפסים צהובים, לפי דוגמה אחידה. המהומה שקמה הייתה לאין שיעור. כל הלילה עמדנו, אלפי עבדים, בתור לצובעים ולגוזזים, ומבלי לתת מנוחה לגופנו המעונים התייצבנו עם תום המבצע למסדר הבוקר ולעבודה. בפעם השנייה הוציא פקודה, גם כן באמצע הלילה, שלמסדר הבוקר חייבות כל הנשים להופיע עם מטפחות לבנות על ראשיהן. אך מהיכן ניקח מטפחות? באין ברירה קרענו לגזרים את הכותנות היחידות שנותרו לנו.
ההלקאה כעונש על עבירות מדומות הייתה נערכת בטקס לעיני כל, ולשסע את כלבי הזאב באסירים היה מן התחביבים האהובים על שליטי המחנה. ועוד שעשוע היה להם – להרים את אחד האסירים במנוף בתוך פסולת בניין, ולקבור אותו חיים בבור המיועד לפסולת. […] בינתיים הועבר מקום העבודה שלי למחנה, לא יצאתי יותר העירה, והקשר עם הפולנים נותק.
מנות המזון במחנה הספיקו כדי גוויעה איטית ברעב. תוספת המזון שנכנסה למחנה באה ממקור אחד ויחיד – הברחה. את המזון הבריחו למחנה הגברים שהיו יוצאים עדיין העירה לעבודה, העגלונים הפולנים והשוטרים היהודים שהיו נשלחים העירה בשליחויות שונות.[…]
לבסוף המחנה עמד בפני חיסול, ואנחנו, האלפים המעטים שנותרנו לפליטה עמדנו להשלח למקומות בהם מצאו את מותם יקירינו. חילקו לנו פירורים לדרך – הצידה שקיבלתי לדרך הכילה כשני קילו אבקת חלב, קצת ריבה וכיכר לחם. הרכבת עמדה הכן ליד שער המחנה. אנשים נדחפו לתוך הקרונות, איש לא ידע לשם מה ולאן, אבל כל אחד רצה להיות בין הראשונים. הקרונות הראשונים יצאו לשטוטהוף. הרכבת הגיעה עד לחוף הים, ושם העלו את האנשים על ספינות, ובדרך הטביעו אותם.
נכנסנו לקרון אחר, לקרון האחרון. אחרי כמה ימים של נסיעה איטית הגענו לאושוויץ. היה זה בסוף נובמבר 1944.“[…]