צבי ברלב (בלייכר) היה בין ניצולי השואה הראשונים שפרסמו את זיכרונותיהם. ספרו ”מי יתן לילה. דרכו של נער מקרקאקוב עד מאוטהאוזן וגוזן“ בהוצאת מורשת וספריית הפועלים, ובעריכתו של אהרון שורר, ראה אור כבר בשנת 1980, ומאוחר יותר תורגם וראה אור גם באנגלית.
צבי ברלב נולד בקרקוב בשנת 1926 ליהודה ושרה בלייכר. בילדותו למד ב“חדר“ ובבית הספר העברי ”מזרחי“. לאחר השואה עלה לישראל כמעפיל ב“עליה ב‘“ והגיע לארץ-ישראל בינואר 1947, לאחר ששהה כ-5 חודשים בקפריסין.
בהקדמה לספרו כותב צבי כך: ”אין זה יומן ולא ניהלתי באותם הימים רישום אירועים מתמיד, משום שלא יכולתי לעשות זאת […] כאן הובאו אך רסיסים, קטעי חיים שלי מתקופת המלחמה והשואה, חרדות ופחדים שבהם היינו נתונים יום יום ובכל רגע, ואף תוארו הנסיונות להתחמק מן הפורעניות. נוסח השיחות בינינו, כפי שנרשמו בזה, אינו מדוייק, שהרי מטבע הדברים אין לשחזר זאת אלא מתוך הזיכרון. הדיאלוגים הריהם, בנוסחם זה, אמצעי להקל בהבנת החומר העובדתי, לבל ישא אופי רפורטאז‘י יבש.
זוהי עדות חיה של חוויות אישיות, וכשהעדות אינה ישירה – יש לכך ציון בגוף הסיפור. המחנות תוארו מנקודת ראותי בעת שהותי שם. זכרונותי הם חוויותיו של נער, כפי שהשתקפו בעיניו ובהרגשותיו במוראות הימים[…].
פעמים רבות נשאלתי על זוועות אותה תקופה, אך מעולם לא הרחבתי דיבור מחשש שלא יבינוני. ”סיפורים ”מעין אלה גם לא ייתכנו ליד כוס קפה ובנינוחות שלאחר העבודה. אך יותר מכל סבור הייתי שאין לספר זאת על קצה המזלג.
ותמיד שאלוני: ”כיצד נשארת בחיים“ או ”איך זה שלא ניסיתם להתגונן, להתנגד?“ ושאר תהיות מסוג זה. אני מקווה איפוא שדברי כאן ישיבו, ולו במעט, על אותן התהיות והקושיות הנוקבות.
נוהגים לומר שרק ברי מזל נותרו בחיים, אולם הגדרה זו נראית לי פשטנית מדי. אולי יש ליצור מושג חדש כלשהו, שיכלול את ה“מזל“, החוסן הגופני והנפשי, הכושר לשאת בשבר ולא להישבר, להיות עירני ללא הפסק, לצפות מראש כל תנועה של רודפיך, ולהסיק את המסקנה הנכונה. והעיקר: לרצות, לרצות מאד להחזיק מעמד! לשאת בייסורים – ולהחזיק מעמד! וה“מזל“? כן, גם לו חלק נכבד כאן, אלא שהוא חייב להיות ”צמוד“ אליך כל שעה וכל רגע במשך תקופה של שנים, ”לעבוד“ לטובתך, ולא להתעייף….“