בבית כנסת לציונים "בית ישראל" כיהן כחזן מרדכי זאב שכטר, שהיה "סופר" בין חזנים ו"חזן" בין הסופרים.
היה ספוג ספרות עברית ישנה וחדשה, השתתף בעיתונות במאמרים, שירים וכו', עמד בקשר עם ייוו"א, שאליהם היה שולח את אוספיו הפולקלוריים.
תמיד היה מלא טענות כרימון על החזנים שאינם יודעים עברית, ופעם עורר ויכוח חריף בעיתונות החזנית על חזן אחד שתפש משרה מכובדת בקראקא, שלא ידע לכתוב יידיש, ודבר זה עורר אצלו תגובה בפרסום מאמר חריף בעיתונות, שהתפת לוויכוח ממושך בעיתונים שונים.
המדובר היה באחד שהיה מחלק חלב לשעבר בקראקא, ושנים רבות היה משורר אצל החזן הגאוני ליזרקה, בבית הכנסת של הקופה. היה בעל טנור פנומנלי, רענן, והוא היה מושך בקולו הנעים לבי הכנסת מאו אנשים לברכת ראש-חודש, והכל נשאר עומד בלב פועם ונשימה עצורה כשנשמע קולו הטנור הלירי-דרמטי.
וכך אירע גם בהופעותיו בתיאטרון הפולני בקראקא, ובמקרי מוסיקה ופרופסורים היו מלאי התפעלות כשהמשורר קטן הקומה מבית הכנסת קופה שר א האריה של "היהודיה". ובן שלחזן המוקר קשה בפי שכטר קמו הרבה מגינים, ובינתיים היה "שמח" במחנה החזנים.
לזכרו של מרדכי זאב שכטר הי"ד
מרדכי זאב שכטר הי"ד (1888-1942) היה נשוי לשיינדל לבית דטנר ואב ל-8 ילדים. במשך שנים היה מורה בבית הספר "מזרחי-תחכמוני" ברחוב מיודובה 26. בנוסף הוא שימש כשליח ציבור בבית הכנסת "בית ישראל" ברחוב מיודבה 19. את רגשותיו היה מבטא, מדי פעם, בכתיבת שירים, רובם בחרוזים. בנו, יצחק בן זאב, היחיד שניצל מהתופת, שלח לנו את אחד משיריו:
אנכי כיום כבן חמישים, וכבר הזקנה עלי קפצה.
תש כוחי כאחד הישישים, ויד הזמן גופי רצצה.
אולם לבי לב ילד תמים, זך וישר ולא יידע מעל,
ורוחי תרחף על הרים רמים, על כנף רננים תמריא אל-על.
איש את רעהו יבלע חיים, ותבל כולה בדם עקובה,
ואני אתפנק מזהב פרווים, מקסם שפתנו האהובה.