קורותי, משה (מייטק) פרבר

גרתי עם משפחתי ברחוב פאינסקה, קרוב לרחוב פוטוצקגו. באזור בו גרנו, רוב התושבים היו פולנים, להורי הייתה חנות מכולת, בה היה עוזר פולני ובבית הייתה לנו עוזרת פולניה. עד למלחמה לא ידעתי מילה ביידיש, אך בביתנו היה מטבח כשר בניצוחה של סבתי ויקטוריה. סבי אהב לטייל בפלנטי ולעשן סיגרים. ההורים שלי נהגו ללכת להצגות בתיאטרון ביידיש, והיה להם מקום קבוע בבית הכנסת ברחוב שפיטלנה, לראש השנה ויום הכיפורים.

רוב חברי היו יהודים, היה חבר טוב, פולני, בשם אולג, שכאשר הייתי בגטו ראיתי אותו הולך עם צלב קרס על בגדיו (כנראה היה פולקס-דויטש) והוא לא רצה לדבר איתי.

למדתי בבית הספר, הגימנסיום העברי. למדנו את כל המקצועות שלמדו בבתי ספר פולנים-הלימודים היו בפולנית ובנוסף למדנו 4 מקצועות בעברית (תנ"ך, עברית, היסטוריה יהודית וחגי ישראל), הכיתה שלי הייתה כיתה מעורבת של בנים ובנות והיו 2 כיתות נוספות של בנים. בתמונה המצורפת מתועד טיול של כיתתי, בחורף שלפני המלחמה, כיתה 2-ב, לארמון "וואוול" עם המורה מהלר, המורה להיסטוריה.

פעמיים בשבוע הייתי הולך לחוגי "הצופה" עם תלבושת חאקי ועניבה, שם למדנו לרקוד הורה ושרנו שירי ארץ ישראל. היינו מקבלים ספרים בספריה "קולטורה", במרכז העיר, הייתי קורא ומחליף ספרים רבים.

לאחר הלימודים הייתי הולך לשחק עם חברים בפלאנטי, שיחקנו משחקי כדור שונים. בפלאנטי היו סנאים רבים שלא פחדו מהאנשים ואכלו אגוזים מידי האנשים. בתור ילד, אני זוכר שצפינו מהמרפסת בביתו של חברי בהלווייתו של מרשל פילסוצקי. פעם אחת חברי ואני התגנבנו לגנים של הרוזן פוטוצקי לאסוף ערמונים (פוטוצקי עזר רבות ליהודים במהלך המלחמה). היינו נוהגים ללכת לקולנוע ולצפות בסרטים כמו "קפטן בלוט" (סרט על הפיראטים), "אדמה טובה" (על החיים בסין),  וסרטים נוספים בכיכובה של שירלי טמפל. אהדתי את קבוצת הכדורגל "קרקוביה", ופעם אחת הייתי במשחק של קבוצתי האהודה נגד אלופת פולין "רוך". בקיץ, היינו נוסעים בטרמביי (חשמלית) לשחות בבריכה של האיצטדיון החדש והיינו הולכים להתרחץ בנהר הויסלה. משפחתי נהגה להשכיר חדר אצל איכרים בהרים (במושינה, ברפקה) והיינו מבלים בחופשה בטבע. לבר המצווה קיבלתי מגלשי סקי, התחלתי להתאמן בגבעות ליד קרקוב. בחורף, אני ואחותי, אלה, היינו הולכים להחליק על הקרח, היינו נפגשים עם חברים ומשחקים בבולים ומשחקי חברה נוספים.

אחותי למדה בבית ספר פולני ובגימנסיום פולני, זה היה בית ספר לבנות בלבד, רוב התלמידות היו פולניות, היו מספר תלמידות יהודיות, בזמן שיעורים של הכומר, הן היו יוצאות החוצה. ופעם בשבוע הרב היה מלמד אותן.

הכל נגמר כאשר הגרמנים נכנסו לקרקוב בשישי לספטמבר 1939.

במהלך שהותי בגטו, עבדתי, יחד עם כ-200 צעירים וצעירות מגטו קרקוב, במחסני ורמכט (felzog-deanshtele) ברחוב רקוביצקיה. עבדנו שם יחד עם פולנים ושבויים רוסים, שמצבם היה קשה הרבה יותר ממצבנו. העבודה במחסני ורמכט לא הייתה קשה במיוחד וקיבלנו יחס הוגן. במהלך העבודה, אחת הפולניות סיפרה לי שיהודים לוחמים בגטו ורשה. בתחילה, יצאתי מהגטו לבדי עם אישור. בהמשך, הלכנו כולם יחד בליווי חייל גרמני על אופניים. בדרך הייתי עובר ליד בית בו התגוררה עוזרת שלנו, לשעבר. הייתי מוריד את ה"מגן דוד", רץ ונותן לה דברים שהוצאתי מן הגטו כדי למכור, ובדרך חזרה, הייתה מעבירה לי פרודוקטים, אותם הכנסתי לתוך הגטו.

בינואר 1943, העבירו את כולנו לפלאשוב, בתום העבודה בפלאשוב, בדרך חזרה הכריחו אותנו לסחוב אבנים של מצבות מבתי קברות שנועדו לבניית כבישים. כעבור כחודשיים, פיטרו את כולנו מהעבודה ואז עבדתי בעבודות קשות בברקנבאו. במאי 1943, העבירו כ-500 אסירים מפלאשוב למחנה שהקים שינדלר בזבוצ'ה. אני נשלחתי לעבוד במפעל רדיאטורים למטוסים, NKF. במפעל היו תנאים טובים ויחס הוגן. בקיץ 1944, שמענו הפצצות מהחזית הרוסית, אך במקום השחרור לו ציפינו, הועברתי יחד עם 6000 עובדים נוספים למטכהאוזן.

במטכהאוזן נלקח כל רכושנו וקיבלנו רק גופיה ותחתונים, ללא נעליים. שם עבדנו בעבודות מאוד קשות ובאחת הפעמים בעת עבודתי במחצבה, הייתי צריך לסחוב אבנים גדולות, הגרמנים בדקו שגודל האבנים "בסדר", מי שלקח אבן קטנה מידי הוצא להורג ביריות. באחת הפעמים האבן שלי נשברה לשניים, הגרמני ראה ובמקום להרוג אותי, הורה לי לקחת אבן ענקית מצד הדרך. האבן שקלה כ-80-100 ק"ג וידעתי שלא אוכל לעלות איתה למעלה, נכנסתי לאמצע השורות זרקתי את האבן הגדולה ולקחתי במקומה אבן קטנה, אף גרמני לא ראה, וכך ניצלו חיי.

במטכהאוזן פגשתי פולנים ממרד גטו ורשה שסיפרו לי שפריז שוחררה. לאחר כ-3 שבועות במטכהאוזן, קיבלנו מדי אסיר, כובע ונעליים.

נשלחנו עם רכבת למחנה לינץ, בלינץ היו אסירים מכל ארצות אירופה, ואני נשלחתי לעבוד במפעל, שם עבדתי יחד עם עובד איטלקי ונער מקומי מהיטלריוגנד, תפקידנו היה לסתום חלונות שנופצו בהפצצות. בזמן ההפצצות היו מריצים אותנו למקלט מתחת לאדמה, שם הפושעים הגרמנים (רוצחים ושודדי בנקים), היו מספרים על מעשיהם. לילה אחד במהלך החורף, גנבו את הנעליים שלי. נכנסתי למזכיר המחנה, גרמני קומוניסט, והוא נתן הוראה לתת לי נעליים חדשות והציל אותי. יום אחד, נתנו הוראה לשלוח את כל היהודים החולים לקרמטוריום במטכהאוזן, רשמו לי מספר על החזה, אך כנראה שהרוסים והאמריקאים היו קרובים, וזה לא יצא לפועל.

שוחררתי בתחילת מאי 1945, על ידי האמריקאים.